076 - אני לא יכול

אני לא יכול

בלי שום קשר למה שייתכן שאתם מרגישים, לעולם לא תרצו להשתמש במילים " "אני לא יכול"

זכרו שהמוח "אוכל" כל מה שאנחנו נותנים לו. לכן כשאתם אומרים לעצמכם דברים כמו:

"אני לא יכול לעשות שיחות טלפון כי הדבר גורם לי ליותר מידי התרגשות ובלבול"

"אני לא יכול ללכת למסיבות. יש שם יותר מידי אנשים ואני לא אדע מה להגיד"

"אני לא יכול להשתתף בישיבות צוות – זה קשה לי מידי"

"אני שונא לפגוש אנשים חדשים, אני מרגיש כל כך לא במקום"

המוח שלכם ישמע ויגיב בהתאם, ואכן "למרבה הפלא", באמת לא תוכלו לעשות את כל הדברים האלו פשוט מפני שתכנתם את המוח שלכם בצורה כזו והזנתם אותו בנתונים כאלו שלא יכול היה לגרום לכם לפעול אחרת.

ככל שאתם מחזקים אמירות של – "אני לא יכול" על ידי חזרה ותרגול שלהן, כך תתקשו יותר להפסיק לחשוב בצורה זו ולהתחיל לחשוב בצורות אחרות טובות ורציונליות יותר.

מצד שני, אל דאגה, לא איבדתם כישורים ויכולות שניחנתם בהם בעבר. מה שיכולתם לעשות פעם, אתם יכולים לעשות גם היום. ואתם יכולים לעשות דברים יוצאי דופן. הנה מקרה אחד לדוגמה:

דיאן היא אישה הסובלת מאגורפוביה. היא מפחדת מפני התקפי חרדה, והמקום היחידי שהיא מרגישה בטוחה מפניהם הוא ביתה. לכן דיאן נמנעת מלצאת מביתה וכמעט לעולם אינה נוהגת.

יום אחד קיבלה דיאן שיחת טלפון ובה נאמר לה שבנה נפגע ונשלח לבית החולים.

ללא מחשבות רבות, נכנסה דיאן למכונית, נסעה במהירות לבית החולים ושעטה אל תוך חדר המיון.

מה שקרה הוא שדיאן הסיטה את תשומת ליבה כלפי חוץ. היא דאגה לבנה ולא התפנתה לחשוב ולדאוג לגבי בעיות החרדה שלה.

מחשבות על התקף חרדה או חוסר היכולת שלה לנהוג כלל לא עברו בדעתה. דעתה הייתה לשם שינוי ממוקדת החוצה ולא פנימה. היא רצתה להגיע לבית החולים ולראות את בנה. הדבר היחיד שעניין אותה באותם רגעים היה מצבו של בנה. לא היה לה זמן לחשוב על שום דבר אחר מלבד בנה. לפיכך, מפני שלא חשבה על חרדה או התקפי חרדה, דברים אלו גם לא קרו.

רק זמן מה לאחר האירוע, כשהגיעה לבנה וראתה שהוא בסדר, התחילה לחשוב על כך. לאט, לאט היא הכירה במה שלמעשה קרה. דיאן אמרה לעצמה: "איך הצלחתי לנהוג את כל הדרך לבית החולים בלי שחשתי חרדה, איך הצלחתי לעשות זאת?"

באותו רגע השתנה הפוקוס כלפי פנים. תשומת ליבה עברה פנימה והתמקדה בפחד ובמחשבות שליליות. היא התחילה לחוש חרדה וחוסר יציבות רגשית.

לו הבינה דיאן את התהליך שהיא עוברת יכלה לחזור ולהתמקד כלפי חוץ. אבל מכיוון שלא ידעה זאת המשיכה להתרכז פנימה, בפחדים ובחששות שלה, ותחושות החרדה התגברו. וככל שהתחושות התגברו, כך התרכזה בהן יותר. לא עבר זמן רב עד שדיאן חוותה התקף פאניקה רב עוצמה בשל אירוע שכבר התמודדה אתו בהצלחה – הרי היא נהגה כבר את הדרך לבית החולים – היא כבר עשתה זאת. היא הצליחה לעשות זאת משום שהיא לא חשבה על כך.

מה שדיאן הייתה צריכה לעשות זה להכיר בהצלחתה – כן, היא נכנסה למכונית, היא נהגה במכונית והגיעה לבית החולים ואל בנה.

אבל היא לא הבינה זאת.

אין שום תועלת במחשבות של "אני לא יכול/ה" – מחשבות מסוג זה מובילות אותנו בכיוון שגוי

המוח שומע ומאמין לכל מה שאנחנו אומרים לו.