אני נלחץ מלתקשר עם עם מישהי צעירה ויפה

Post date: Feb 12, 2013 6:54:22 AM

קמתי היום מאוד מוקדם, אז החלטתי לשתף אתכם בחלק קטן ממצבי החרדה שאני חש במקומות מסוימים. אולי זה יעזור לכם להבין את האבסורד של החרדה ומקסימום זה יצחיק אתכם :)

ברחוב:

כשאני הולך ברחוב ועובר מישהו לידי, למרות שיש לי דחף להסתכל על העיניים של הבן אדם יותר משתי שניות, אני מפנה את המבט ממנו בניגוד לדחף הטבעי שיש לי להסתכל עליו. ולפעמים אני נמנע לגמרי מלהסתכל עליו.

כשאני הולך ברחוב, אני מסתכל כל הזמן הצידה ואחורה לראות מי נמצא בסביבה כדי שאדע איך להתנהג בהתאם כדי לרצות את האדם שנמצא בסביבה.

בשיחה:

אני נלחץ יותר מלתקשר עם מישהו עם ביטחון עצמי גבוה, עם מישהי צעירה ויפה, ובכלל אני נלחץ יותר מאישה מאשר גבר.

כשאני מדבר עם מישהו, אני מדבר בצורה מאוד טכנית, ודי מהר נגמרות לי המילים, וכשיש שתיקה בשיחה אני מרגיש אשם ונכנס ללחץ ומתחיל לדפדף בראש נושאי שיחה חדשים.

כשאני מדבר עם מישהו ומגיע התור שלי לדבר, כשאני מסיים משפט אני מרגיש שהמשפט שלי היה קצר מדי ולכן אני מיד בסיום המשפט ימלמל איזה "אההמממ..." או איזה "ו...." כדי שהשני לא יחשוב שכל כך מהר סיימתי את התור שלי.

כשמישהו מדבר איתי, ויוצא לו לדבר קצת הרבה (יותר מכמה משפטים בודדים), אני דואג מדי פעם להודיע לו שאני מקשיב, ואני זורק לו באופן מלאכותי מילים כמו "נו...", "כן...", "אההה.." וכד'.

כשאני מדבר עם מישהו, אני מדבר במשפטים קצרים. יהיה לי מאוד קשה למשל לספר סיפור שמורכב מכמה משפטים.

אני משתדל שהנושאי שיחה יהיו מאוד מעניינים ולכן לפני שאני אומר משהו אני בוחן את המשפט אם זה מענין מספיק לאדם שעומד מולי. לפעמים אני יכין אותו שייתכן שהשיחה לא תעניין אותו וכדומה.

אם באמצע שיחה רציתי להגיד משהו אבל לא יצא לי וכבר עברנו לנושא אחר, אני יתחיל להילחץ איך אני אומר את המשפט שרציתי להגיד קודם, ואני בסופו של דבר ישחיל אותו.

כשאני מדבר עם מישהו הייתי רוצה להסתיר את האזור של הפה שלי, ולפעמים דווקא בגלל זה אני עושה תנועות מוזרות בשפתיים וזה שעומד מולי מסתכל לי על הפה XD.

לקראת סיום פגישה עם מישהו, אני מתחיל להילחץ מזה האם אני ילחץ לו ידיים ומתי לעשות את זה.

כשאני מדבר בטלפון, אני מעדיף שאף אחד לידי לא ישמע את השיחה, כי אז אני יצטרך לרצות גם את זה שמאחורי הקו וגם את זה שמקשיב לשיחה שלי, ויצא לי שיחה קלוקלת.

כשאני מדבר, לא נוח לי עם הקול שלי ואני מרגיש שיש לי קול מדי דק שעושה אותי תמים כזה.

אני יסכים לדעה של השני למרות שאני לא חושב כמוהו, מקסימום אני יציג את הדעה הנגדית שלי בצורה מאוד מתונה.

קצת קשה לי להסתכל במראה על עצמי בלי סיבה מסויימת (למשל כדי להתגלח או כדי להוריד איזה פצע).

כשמדברים איתי אני מחייך בצורה מוגזמת בלי סיבה, אלא מהבושה.

עם האוטו:

כשאני נוהג, אני נלחץ מהרכב שבא מאחורה, ואני משנה את קצב הנסיעה באופן שיהיה נוח לרכב מאחורה.

לפני פניה אני מנסה לבחון את הרכב מאחורה. אם זאת אישה מבוגרת אני מדליק את הוינקר, ואם זה ערס, לא נעים לי להיות חננה ולהדליק וינקר.

כשאני עומד ברמזור או בפקק אני מתרגש מזה שאני קובע לרכבים מאחור כמה לנסוע. ולכן אם מתפנה לי מקום מקדימה אני מתרגש שעכשיו אני יכול לקבוע לרכבים מאחור אם ימשיכו להתקדם אלי אם לאו. ואז אם הרכב לא מתקרב אלי אני נפגע.

כשאני עומד ברמזור, ורכב מתקרב אלי מהצד, אני מוריד את הידיים מההגה, כדי לא להיראות חננה שמחזיק בצורה רצינית ידיים על ההגה כמו איזה אישה מבוגרת.

כשאני נוסע למשל ברכבת בעמידה ואני שם למשל את היד שלי על איזה עמוד (כדי לא ליפול או משהו כזה), אני מרגיש שאנשים שמו לב לזה, ואם למשל אני ירצה מיד להוריד את היד (אולי כי לא נוח לי התנוחה), אני יחכה קצת עם הורדת היד, כי אני חושב שלאנשים מסביבי יהיה להם מוזר שהורדתי כל כך מהר את היד. כי אז הם יחשבו "למה הוא שם את היד על העמוד לכתחילה". (זו דוגמה קטנה אחת מיני אלף :))

אירועים:

בדרך כלל אני פשוט נמנע מללכת לאירועים שמזמינים אותי, אם אני לא מפוקס אני גם מצליח לשכנע את עצמי שאני לא הולך כי יש לי פשוט משהו חשוב לעשות. אבל היום כמעט ואין כבר מי שיזמין אותי לאירוע (איזה כיף?)

אם אני הולך כבר לאירוע אני ירצה לבוא עם מישהו שאני מכיר, ובכך להיות תלותי ודבוק אליו משך כל האירוע.

אחרי האירוע, גם אם היו דברים יפים שהצלחתי, אני בדרך כלל רואה את הדברים השליליים ומרגיש שלא נהנתי מהאירוע.

כשאני בין קבוצת אנשים ואחד מהקבוצה מדבר איתי, אני לא ישמח לדבר איתו, כי אני לא רוצה להיות "המסכן" שמצליח לדבר רק עם אחד בקבוצה. אני ינסה להתחמק מהבן אדם ולהזיז ממנו את העיניים העיקר שיפסיק לדבר איתי.

כשאני בקבוצת אנשים ולא מדבר עם אף אחד, אני משכנע את עצמי שפשוט אין לי מה לדבר איתם, ולא בגלל שיש לי חרדה.

ר.