חרדה חברתית - המתנה שלי והעונש שלי

לפני קצת יותר מחצי שנה לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה כל כך שנאתי את עצמי לא ששנאתי את איך שאני נראה אבל כן לא כל כך אהבתי את עצמי. גם בקטע הזה, אבל העניין היה שפשוט שנאתי את עצמי. שנאתי את העובדה שאני כל כך רגיש, שנאתי את זה שלהכנס למכולת בשבילי זה היה כמו להכנס לשדה קרב כאילו שכל טעות שלי זה עניין של חיים ומוות. הייתי כל כך לחוץ כל כך מתוח שכשאני יורד בשביל חלב ולחם לוקח לי לעשות את זה איזה עשר דקות, שנאתי את עצמי כל כך שכשהייתי מתחיל לדבר לקופאית והקול שלי היה נהיה נמוך והייתי מתחיל לגמגם, הרגשתי כל כך מטומטם. ואחרי כל שיחה עם שכן ששואל אותי מה אני עושה בחיים הייתי כולי בחרדות בתוך עצמי ולא יודע מה להגיד לו. שנאתי את זה שהייתי יוצא מהבית וכל הזמן היו יושבות שם כמה ידידות שפעם היינו בקשר והיינו אומרים כזה שלום שלום ולפעמים הן היו מנסות לפתח איתי איזה שיחה ואני ישר הייתי מתגונן עונה משהו קצר ומהר העיקר שהמבטים ממני ילכו כמה שיותר מהר. באיזשהו שלב החרדה הייתה כל כך נוראית עד שפשוט התחלתי לנסות להימנע לעבור משם והייתי עושה כל מיני סיבובים כדי שאם יראו אותי אז שזה יראה כאילו לא שמתי לב שהן שם. שנאתי את העובדה שאף אחד לא מבין אותי, שנאתי את העובדה שאני אפילו לא מבין את עצמי, שנאתי את זה ששאשתו של אבא שלי כל הזמן הייתה צועקת עלי והיה לי המון מה להגן על עצמי ולא הייתי מוציא את זה כי למי יש כוח עכשיו להתעמת? למה זה טוב?, שנאתי את העובדה שכולם נותנים לי להרגיש מוזר עם המבטים שלהם. הייתי רוצה ללכת ברחוב בלי שאף אחד יסתכל עלי וכשזה היה קורה הייתי מרגיש כל כך מעפן בתוך עצמי וכל כך בודד. הייתי שונא את זה שעם חברים כל הזמן הם היו צריכים לדבר עם האנשים הזרים כי אני לא הייתי מסוגל. שנאתי את זה שאני חסר ביטחון וכולם כל כך נורמאלים ובטוחים בעצמם. ,שנאתי את העובדה שהתקשורת שלי הייתה כך כך לקוייה.

היו ימים שהייתי בבית פשוט בוכה בלי סוף אבל לא סתם בכי, בכי של זעקות כאב ממש הרגשתי איך הכאב צורח בתוכי הייתי דופק את הראש בקיר בשולחן נותן אגרופים לקירות מושך לעצמי בשיער נותן מכות בראש ומקווה שאיזה בורג יזוז ואולי הכל יסתדר, רציתי שתקרה לי איזה תאונה חשבתי שאם זה יקרה לי ואני יהיה בקומה כשאני אתעורר אני אהיה בן אדם חדש או שאולי סתם יהיה לי הסבר ללמה אני כל כך מוזר ואז אני לא יהיה צריך יותר להתחבא.

באקט של נואשות נכנסתי לגוגל וחיפשתי קורסים לשיפור התקשורת יצא לי תוצאות של קורסים לילדים בגילאי יסודי וגן זה היה כל כך מתסכל להרגיש שפספסתי את הגיל הזה ואני כבר גדול ומי בכלל יקבל עכשיו מישהו עם בעיות בתקשורת? למי בכלל יהיה סבלנות לבן אדם כזה? זהו אני כבר לא ילד. מי בכלל יקבל התנהגות כזאת? למה אני כזה ביישן לעזאזל למה אני לא מצליח להגיד את מה שאני רוצה? מה לעזאזל דפוק בי? ומתי כל זה בכלל נדפק ואפילו לא שמתי לב? אולי זה אני - נולדתי ככה!

החלטתי לשנות טקטיקה אמרתי אולי זה הכל בגלל שהביטחון עצמי שלי כל כך נמוך אז נכנסתי לגוגל קראתי כמה מאמרים שעזרו לי והעלו לי את הביטחון אבל השמחה הייתה קצרה כי מהר מאוד החרדה הפילה לי את הביטחון בחזרה לרצפה ואמרה לו "שב כלב אסור לך לזוז!!"

המשכתי לחפש עוד ועוד מידע בנושא בין לבין גם נזכרתי שפעם קראתי על חרדה חברתית והרגשתי שזה מה שיש לי אז חיפשתי מידע על זה בגוגל (מה היינו עושים בלעדיו?) מצאתי את האתר של מים שקטים והתחלתי לקרוא שם כל מיני דברים וראיתי גם את הסרט על חרדה חברתית ובכלל זה הדליק לי תקווה קטנטנה שאולי באמת אפשר לשפר את זה ולהשתלב בחיים האמיתיים עם הדבר הזה ויותר מכל סוף סוף הרגשתי שוואלה יש אנשים בעולם הזה שאשכרה מבינים אותי שאשכרה מדברים על מה שאני מרגיש. קצת אחרי שהתחלתי לקרוא על החרדה החברתית התפוצצתי על אבא שלי כמו שבחיים לא עשיתי. זה היה מאוד קשה אבל אמרתי לו את כל מה שאני חושב על אשתו ואיך שהבית הזה מתנהל בסוף הוא הסכים איתי והסכמנו שאמרתי את כל זה מאוחר מידי והסכמנו גם שאני אעזוב את הבית. זה היה אבן היסוד הראשונה בלהתמודד עם החרדה בלי שום קשר מאז התקשורת שלנו השתפרה פלאים (מעולם לא האמנתי שיהיה לי כבר קשר טוב עם ההורים) אפילו יצא לנו לדבר על החרדה שלי ואבא שלי הבין שזה כנראה גם מה שיש לו.

דרך האתר גם הגעתי לקבוצה המדהימה שלנו בפייסבוק (קבוצת חרדה חברתית) וזה גם אחד הדברים שמאוד עזרו לי ומאוד עוזרים לי עד היום למרות שבהתחלה היה לי ממש פחד להיכנס לקבוצה הזאת ופחדתי שאולי החברים בפייסבוק יכולים לראות שאני בקבוצה של חרדה חברתית ורק זה חסר לי. בסוף הפחד להישאר עם החרדה הזאת לכל החיים היה יותר גדול מהכל אז הצטרפתי וניסיתי להבין מה הולך בקבוצה הזאת האם אני באמת קשור לפה? קראתי כמה פוסטים והזדהתי איתם. הבנתי שאולי זה מקום טוב בשבילי, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהפייסבוק יעשה לי כזה קטע שהקבוצה סגורה ומישהו יראה את זה אז התחלתי לכתוב איזשהו פוסט פה ומאחד לאחד הרגשתי פה יותר ויותר משוחרר. היום אני כבר מרגיש פה ״בבית״ ולא מרגיש פה בכלל שיפוטיות.

בעיקרון בערך מהתקופה הזאות שהתחלתי לקרוא על החרדה ועל איך לשפר ביטחון עצמי והחלטתי שאני הולך על זה שאני אנסה לדבר עם אנשים זרים ולנסות ליזום יותר דברים למרות שזה לא היה נראה לי אפשרי, עברתי לגור בחו״ל כי חשבתי שפה יהיה לי יותר קל להתמודד עם החרדה וגם יש לי פה בת דודה שהקשר שלנו מאוד טוב ואנחנו גם באותו הגיל.

יצאתי בהתחלה עם החברים שלה והייתי כזה מדבר אבל לא יודע כל כך איפה לקבור את עצמי כי הם לא היו כל כך להוטים לדבר באנגלית וגם ממילא שרק הגעתי הביטחון שלי היה בריצפה בקשר ללדבר באנגלית. כשהתחילו לי הלימודים מאוד פחדתי ביום של המיונים זה היה כל כך סיוט היו כל כך הרבה אנשים והייתי כל כך לחוץ מהמבטים, כבר באמת חשבתי לוותר על הכל על הלימודים על להתמודד עם החרדה ובכלל חשבתי אולי בכלל לוותר על החיים שלי בגלל שנכשלתי אבל אחר כך התחלתי להגיד לעצמי שהמבטים הם לא אמיתיים שזה רק אני רואה את זה כל כך גרוע שזה החרדה גורמת לכל זה שזה לא באמת ככה אנשים האלה לא שונאים אותי ולא באמת כל הזמן מסתכלים עלי מה אני עושה ולא באמת צוחקים עלי וגם אם כן אז הבעיה בהם שהם צוחקים על מישהו כי הוא שונה מהם. ביום הראשון חיפשתי את הכיתה ולא מצאתי ואז ראיתי מישהי מהכיתה שלי היא הסתכלה על השרטוט של הבניין היא חיפשה גם את הכיתה וגם אני אמרתי לעצמי אני אשאל אותה אם היא יודעת איפה הכיתה ואז פתאום באה חרדה ואני מתחיל לפחד מלשאול אותה כולה איפה הכיתה מתחיל להרגיש לחץ בחזה רעידות בגוף אבל אמרתי לעצמי מה שיהיה יהיה ופשוט דחפתי את עצמי לעשות צעד אחד ואז הרגשתי מפגר מידי בשיביל לחזור והייתי מאוד לחוץ והיא לא כל כך הבינה אותי מה אני רוצה ממנה והמון סיטואציות כאלה שממש פחדתי לעשות משהו ולמרות זאת עשיתי את זה הזכרתי לעצמי כל הזמן שאני עכשיו לומד להתמודד עם הפחדים שלי וכל טעות שאני עושה לא באמת נחשבת. עשיתי מעין הפוך על הפוך על עצמי סיפרתי לחרדה סיפור על הסיפורים שהיא מספרת לי.בעיקרון הגעתי למצב היום שהביטחון העצמי שלי עלה פלאים, לרוב אני מרגיש טוב עם עצמי ליד אנשים ,כבר כמעט ולא מרגיש את המבטים, העלתי סירטון שלי בפייסבוק שר, אני לא לוקח קשה דחייה בטח שלא כמו פעם, התחלתי ליזום אינטרקציות עם אנשים. אני יכול להגיד שלום לאנשים שאני לא מכיר וסתם לחייך אליהם, אני לא אשקר לכם. יש לי עדיין חרדות ליד אנשים וגם לפעמים ההרגשות מאוד קשים ומתסכלים אבל הרגעים הטובים שהשגתי בזכות זה שהתחלתי ללהילחם בפחדים שלי נותנים לי כוחות להמשיך להילחם בפחדים שלי בחרדות שלי.. הפסקתי לשנוא את עצמי וזה כבר זה היה צעד מאוד חשוב שעשיתי. גיליתי בעצמי מחדש דברים ששכחתי וגיליתי בעצמי דברים שבכלל לא ידעתי שקיימים בי ושהחרדה לא נתנה לי בכלל להוציא אותם. כל כך הרבה רגשות שהיו בי ומעולם לא יצאו ואני לא יכול לתאר כמה עוד יש כי הדרך באמת עוד ארוכה. יש לי עוד המון פחדים שאני צריך להתמודד איתם זה לא הולך להיות קל כמו שזה לא היה קל עד עכשיו אבל ככל שהרגשה משתפרת ככה יותר קל להתמודד עם דברים... התכונות שלי שכביכול הביאו אותי למצב הזה (רגישות ואמפתיה) זה גם שתי מתנות הכי גדולות שלי ולא הייתי מחליף אותן בעד שום תכונה אחרת בעולם.

אני רוצה להודות לכולכם ולמי שיצר את הקבוצה הזאת מאוד עזרתם לי לצאת מהמצב שהייתי בו ואני מאוד מקווה שהדרך שעשיתי עד עכשיו תתן למישהו תקווה ותעזור לו גם להרגיש יותר טוב כי באמת שהכאב שהחרדה החברתית הביאה אותי אליו זה משהו איום ונורא ואני לא מאחל את זה לאף אחד אפילו לאנשים שפגעו בי בעבר והורידו לי את הביטחון ודיי הכניסו אותי למצב הזה..

לילה טוב אנשים <3 (או בוקר טוב לאלה שקמים =] )

--

פוסט שפורסם בקבוצת הפייסבוק חרדה חברתית. פורסם ברשות.