ביישנית מספרת

Post date: Oct 17, 2014 7:54:21 AM

הכל התחיל כשהתבקשתי לבחור נושא לפרויקט הגמר שלי. בחרתי ללכת למקום המוכר שלי. שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני ביישנית. אני חוזרת אחורה ונזכרת שזה תמיד היה שם ותמיד הקשה עלי. נולדתי בת רביעית. תמיד הייתי הצעירה במשפחה. זו שדעתה לא כל כך נחשבה. עם השנים התחושה הזו גברה. ולכן הפסקתי להביע דעה. שתקתי קוב היום למרות שהמחשבות התרוצצו לי בראש. הביישנות ליוותה אותי גם בגן. התביישתי לדבר עם הגננת או לשחק עם ילדים שאני לא מכירה. כשכל הילדים שרו ביחד בקול אני שרתי בלב. כדי שלא ישמעו. בבית הספר מעולם לא העזתי להצביע בכיתה ולהביע את דעתי או להשיב לשאלה שנשאלה. גם אם התשובה הייתה נכונה הרגשתי שכולם מסתכלים עלי ורואים עלי כל מה שאני מנסה להסתיר. למרות שלהיות ביישן זה להיות בלתי נראה. בשיחה עם אדם אחד אני מרגישה את הקושי בלהישיר אליו את המבט. אני מתקשה למצוא את המילים. תמיד מרחף מעלי חשש מהתגובה של הצד השני. המבוכה שבשתיקה שלי מלחיצה אותי עוד יותר. כשאני נאלצת לדבר מול קהל, אני מרגישה איך החום מציף אותי. פני מאדימות ופי מתייבש. הלב שלי דופק בחוזקה ואני חוששת שמא לא אצליח לדבר או לנסח את עצמי כראוי. אני חושבת לעצמי איך יגיבו אנשים על מה שיש לי להגיד - הם יצחקו? הם יסכימו או יתנגדו? אולי בכלל לא יקשיבו. אולי הם יתעלמו. כל חיי התקשיתי לבטא את עצמי. לדבר ולהביע דעה או רגש. גם במקומות מוכרים מלווה אותי הספק בעצמי ובמה שיש לי לומר שאולי הוא לא מספיק מעניין. בכל מקום חדש אליו אני מגיעה אני מתקשה להתחבר ולדבר עם אנשים לא מוכרים. אני מחפשת אחר מילים כלשהן. העיקר מילים. כדי שלא תהיה שתיקה מביכה. את חוסר הביטחון ניתן לשמוע גם בטון הדיבור. את השתיקה המלווה. החיוך המוגזם שנובע מבושה ומבוכה. בחרתי להראות לכם שאדם ביישן הוא אינו אדם שטוח שאין לו מה לומר. הוא פשוט מתקשה עם מילים.