סובלים מהפרעת חרדה חברתית?

Post date: Dec 21, 2012 7:42:44 AM

התפרסמה כתבה על חרדה חברתית בעיתון לאישה. בכתבה מספרים אודות קבוצות העזרה עצמית שלנו וקבוצות מים שקטים להתגברות על חרדה חברתית. בכתבה מתראיינת ד"ר צופי מרום, יואב בן ישי, ושני חברי קבוצה בעילום שם.

סובלים מהפרעת חרדה חברתית?. לאישה . דפנה לוי. דצמבר 2012

אם אתם מפחדים לדבר מול קבוצה, חשים מצוקה עזה במצבים המחייבים מגע חברתי, משותקים כאשר אתם נדרשים ליצור קשר – דעו לכם שאתם לא לבד. 10-13 אחוז מהאוכלוסייה מרגישים בדיוק כמוכם. ועוד כדאי שתדעו, שיש קבוצות של עזרה הדדית, שבמסגרתן תקבלו תמיכה מאנשים המכירים את הבעיה בדיוק כמוכם.

כשהמסך ירד וברקע אפשר היה לשמוע הדים למחיאות הכפיים הסוערות של הקהל, חן ידע שמשהו ענק קרה. משהו שהוא לא שיער שיקרה לו אי פעם. משהו שהוא אפילו לא העז לחלום עליו – הוא על הבמה, משחק במחזה של ניל סיימון וחברים ובני משפחה באים לראות ולהתפעל. כמי שעד גיל 45 העז רק בקושי להביט לאנשים בעיניים, כמעט לא יצר קשרים חברתיים, נמנע ככל יכולתו מאירועים והרגיש איך החרדות שלו כופות עליו להסתגר בתוך עצמו ולהתרחק ככל האפשר מאחרים – העמידה על הבמה, מול מאות צופים, היא ניצחון גדול מבחינתו, צעד משמעותי בדרך שמטרתה לבקוע את הקליפה המבודדת המכונה "חרדה חברתית"

חן (השם המלא שמור במערכת) בן 46, תושב מרכז הארץ, עובד בשירות הציבורי. הוא אחד מרבים הסובלים מהפרעת חרדה חברתית – המתבטאת במצוקה גדולה, ולעתים בלתי נשלטת, בכל סיטואציה המחייבת מגע חברתי. למרות שמדובר באחת ההפרעות השכיחות ביותר (10-13 אחוז מהאוכלוסייה), רבים מבין אלה הסובלים ממנה לא מגיעים כלל לטיפול, למרות שחרדה חברתית גורמת להם לקשיים בתפקוד היומיומי, בכל מקום שבו הם נדרשים ליצור קשר עם אנשים אחרים: בלימודים, בעבודה, במישור החברתי, בקשרים זוגיים ואפילו במשימות פשוטות כמו קניות במכולת או נסיעה באוטובוס.

חן, למשל, גבר רהוט מאוד, שמדבר על חווית התאטרון שלו בהתלהבות עצומה, הכיר את המצוקה הזאת לעומק מאז ומתמיד, "אבל אף לא היה לזה שם". רק לפני שנתיים הוא גילה במקרה ברשת פורום שבו הוזכר השם חרדה חברתית והבין שהוא לא היחיד. הוא הצטרף לקבוצה של עזרה הדדית, שבמסגרתה אנשים המכירים את הקשיים מחייהם שלהם תומכים אלה באלה, וחייו השתנו.

"אני לא רוצה לומר שהשתניתי במאה שמונים מעלות" הוא מדגיש, "אבל הרבה יותר קל לי מפעם. מרגע שנודע לי שאני לא לבד, שיש לזה שם ושיש עוד אנשים כמוני, אני מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי, והרבה יותר קל לי".

את הקבוצה ייסד יואב בן ישי, מהנדס תוכנה מרמת גן, בן ישי חווה מצוקה גדולה כשנדרש לקיים מצגת לפני חברים לעבודה..

זאת הייתה הרצאה של כמה דקות, על נושר שהכרתי לעומק, אבל לפני שהתחלתי לדבר חוויתי התרגשות גדולה, ודפיקות לב מהירות ונכנסתי למצב של בלק אאוט, רעד וגמגום. קראתי את הטקסט אבל לא הבנתי מה אני קורא, לא יכולתי לענות על שאלות, והייתי בטוח שהרסתי את הסיכויים שלי בחברה הזאת. הרגשתי שאנשים בזים לי, וזו הייתה תחושה קשה מאוד, שהתווספה למתח העצום שהרגשתי כל הזמן במקום העבודה ולקושי שהי ה לי תמיד ביצירת קשיים חברתיים.

בן ישי חיפש לעצמו מסגרת חברתית, שבה יוכל להרגיש נוח יותר ויהיה חופשי להתבטא בפני אנשים.

"זאת המטרה הראשונית של הקבוצה" הוא מסביר. "זה מקום מפגש שבו אפשר לתרגל תפקוד במצבים חברתיים. כל מי שמרגיש לא נוח יכול לדבר על זה כאן, בפני אנשים שמכירים את הקשיים שלו מרגישים אותו דבר, וכך המתח והחששות הולכים ומתפוגגים. זה מעין קן לאנשים שבאופיים הם רגישים ועדינים יותר מהממוצע.

כל הפרעות החרדה מלוות בדיכאון

ד"ר צופי מרום , ראש תחום הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי במרכז לבריאות הנפש "גהה", מעדיפה הגדרה פחות רומנטית. הפרעת חרדה חברתית, היא אומרת, היא לא סתם מקרה של ביישנות מוקצנת. זו אחת ההפרעות הנפוצות ביותר שמעכבות אנשים מוכשרים מלתפקד ברמה שבה הם אמורים לתפקד, ולכן היא מלווה לעתים קרובות בדיכאון ובמצוקה קשה.

"אנשים עם חרדה חברתית לומדים באוניברסיטה אבל מעדיפים לא לגמור את התואר כי הם לא מסוגלים להשלים את הקורס האחד שבו הם צריכים לדבר לפני קבוצה, הם נמנעים מלהגיע למפגשים שבהם יהיו אנשים זרים, הם לא יוצרים התקשרויות רומנטיות, לא עובדים במה שהולם את הכישורים שלהם כי הם לא מסוגלים לתפקד בראיון קבלה לעבודה, ואם הם עובדים, הם לא מסוגלים לדבר עם הבוס, להתלונן או להציע הצעות ומעדיפים להתכנס, להתחבא, כמעט לא להיראות. במקום ללמוד או לעבוד, רובם יישארו בבית ללא קשר זוגי או קשר חברתי. אנשים שיכולים לתרום מכישרונם בכל מיני מסגרות, בצבא למשל, מוצאים את עצמם בתפקידים פחותים כי הם מראש יוותרו על הצטרפות לקורס שבו הם יידרשו לפעול בשיתוף עם אחרים".

זו לא דרגה גבוהה מאוד של ביישנות?

"ביישנות זו תכונה שאפשר להתגבר עליה לבד. אדם ביישן יתרגש כשהוא צריך לדבר בפני קהל., אבל יעשה את זה. אדם חרדתי יימנע. זו הפרעה שלא עוברת מעצמה ולא משתפרת. היא נחשבת להפרעה כרונית, שבלי טיפול תמשיך להשפיע לרעה על החיים".

מה כל כך נורא בלחיות חיים מופנמים ושקטים? או לי יש אנשים שזה מתאים להם?

זה חמור יותר. מדובר בקושי ללכת לחנות, לשלם בקופה, לשבת בבית קפה, לאכול בפומבי – בגלל חששות איך אני נראה, מה חושבים עלי, מה יגידו עלי. אנשים לא הולכים לאירועים משפחתיים, לא באים לחתונות, לא מצביעים בכיתה גם אם הם היו רוצים להשתתף בדיון ולא מסוגלים לסרב כשמבקשים מהם משהו. אם יבקשו מהם להישאר שעות נוספות בעבודה, הם לא יצליחו להגיד שזה לא נוח להם, ויישארו גם אם הם בעצם לא יכולים.

אלה אנשים שלא מסוגלים להסתכן ולא יכולים לעמוד על זכויותיהם. יש בהם אנשים מבריקים שמנקים בתים במקום ללמוד, כי הם לא מסוגלים ללכת לאוניברסיטה. המחשבה 'משהו יקרה, יזלזלו בי, יצחקו עלי, אני אפשל, ילעגו לי' מלווה אותם בכל מקום. הם מסמיקים, הלב שלהם דופק, הם מזיעים, הם רועדים והם מקדישים המון אנרגיה לטריקים שנועדו לעקוף את זה, כמו לבחור מקום ישיבה בקצה הכיתה, או לא ללכת לכל מיני מקומות או לדבר בקול חלוש. איכות החיים שלהם נפגעת מאוד".

ומכאן הדיכאון

"כל הפרעות החרדה מלוות בדיכאון, לעתים חמור ולעתים קל אבל מתמשך. הסובלים מחרדה חברתית סובלים בדרך כלל מדיכאון בגלל הפגיעה באיכות החיים שלהם. חווית החיים קשה מאוד עבורם".

תורשה או התנהגות נלמדת

לדבר ד"ר מרום, חרדה חברתית צצה בדרך כלל בגיל צעיר מאוד. בקצה החמור שלה ילדים קטנים מפגינים אילמות סלקטיבית – הם מדברים רק עם הורים או בני משפחה קרובים ובגן, למשל, שותקים כאילו אינם יודעים לדבר, "ועד גיל 18 זה בדרך כלל כבר משתלט על כל החיים".

למה זה קורה?

אין לנו תשובה מוחלטת אם מדובר בתורשה או בהתנהגות נלמדת, אבל אנחנו מכירים מקרים רבים שבהם להורים שסובלים מחרדה חברתית יש ילדים שמפגינים התנהגות דומה. יש בזה כנראה הרבה ביולוגיה, כמו בהפרעות חרדה והפרעות נפשיות אחרות, אבל אי אפשר לשלול גם את המסר שמקבלים בבית. מטופלים רבים שלי מספרים על בני משפחה קרובים שסבלו מחרדה חברתית ומדיכאון. בית שבו ההורים מבודדים, אנשים זרים לא נכנסים, אימא אומרת לך לעשות כל מה שהמורה אומרת ולא להתווכח, הולכים לרופא ולא שואלים שאלות כי לא מערערים על סמכות ולא יודעים להתעמת – זה בית שמחזק באמצעות חינוך את מה שהילד קיבל בתורשה גם ככה".

ד"ר מרום מקיימת בבית החולים "גהה" קבוצות תמיכה המיועדות לסובלים מחרדה חברתית, מעל גיל 18, ללא תשלום. בקבוצות הללו יש רשימת המתנה, והפעילות שם, כמקובל בקבוצה טיפולית, נעשית בהנחייתה כאשת מקצוע המתמחה בתחום החרדה החברתית. חלק מבוגרי הקבוצות האלו המשיכו הלאה, לקבוצות העזרה ההדדית העצמאיות. בקבוצות שהקים בן ישי הפועלות (באזור המרכז, בתל אביב, בחיפה, בירושלים ועוד מעט בבאר שבע) מאז שנת 2006, אין מנחה קבוע, אין פסיכיאטר מטפל, ובמקומם יש ניסיון ליצור מארג של תמיכה הדדית, שמחייב כל אחד מהמשתתפים לקחת אחריות במידה שווה. כל מפגש מונחה על ידי חבר אחר בקבוצה.

"זה סוג של תרגיל", מסביר בן ישי, "להפעיל אחרים, לשלוט בהם, לחשוב על תרגילים שיעזרו לכולם לפגוש ולהתמודד עם מצבים שעלולים להיות קשים להם ולהיחשף אליהם בסביבה בטוחה"

בן ישי וחבריו יצרו ואספו בשש השנים האחרונות עשרות תרגילים שונים – החל משירת קריוקי, דרך משחקי תפקידים או נאומים בג'יבריש על נושאים לא מוכרים, וכלה בהדמיות של עימותים עם דמויות סמכותיות – ואלה עומדים לרשות המשתתפים באתר האינטרנט של הקבוצות.

"הרבה מתרגילים שלנו לקוחים מעולם התאטרון. זה כיפי. זה מצחיק, ובו זמנית מי שמבצע את התרגיל נמצא במרכז, כולם מסתכלים עליו, קשה לו, אבל הוא יודע שאיש לא שופט אותו כי כולם מרגישים כמוהו, ולאט לאט הוא מתרגל למצב הזה ומגלה שקל לו יותר גם מחוץ לקבוצה".

וכמו בכל הפרעות החרדה, יש יותר נשים שסובלות מחרדה חברתית אבל לטיפולים מגיעים יותר גברים.

למה?

"כי הלחץ החברתי על גברים גדול יותר", מציינת ד"ר מרום. "כשבחורה יושבת בבית, לא מרבה לצאת, מגדלת ילדים, ומנהלת חיים שקטים, היא לא נראית יוצאת דופן. מגברים יש ציפייה להרוויח יותר, להגיע לסטטוס מקצועי גבוה יותר, ואנשים עם חרדה חברתית נתקעים בתפקידים שקטנים עליהם".

טיפול התנהגותי קוגניטיבי, כמו זה הנעשה בקבוצות, מניב תוצאות טובות. "ברוב המקרים אנשים לא משתחררים מזה לגמרי, אבל החיים שלהם משתפרים מאוד. אנחנו מעודדים אנשים להתחיל ליזום דברים כמו פגישות, דייטים, ראיונות עבודה, לימודים וכו' כבר במהלך הטיפול ולא לחכות לסופו, ואני שמחה לספר על הרבה מקרים שבהם אנשים מספים לי על הצלחות".

קבוצות תמיכה לבני נוער

ירון (השם המלא שמור במערכת), בן 30, הוא אחד מהם. הוא הצטרף לקבוצה לעזרה הדדית לפני שלוש שנים, אחרי שסבל מחרדה חברתית מאז בית הספר התיכון. אחרי המפגש הראשון נבהל, וחיכה בבית עוד חצי שניה, שרק אחריה העז לבוא שוב.

"זה מפריע לי כל הזמן, כל שנייה", הוא אומר. "כשאני הולך ברחוב אני פוחד מאנשים, אני חושד שהם רוצים ברעתי, אם מישהו הולך אחרי אני משוכנע שהוא רוצה לפגוע בי. לא רואים את זה מבחוץ לכאורה אני אדם חברותי, אבל בפנים אני מלא פחד. הקבוצה נתנה לי את הדבר הכי חשוב – מפגש עם אנשים כמוני, ידיעה שאני לא לבד. אני שומע אנשים מתארים את הבעיות שלהם, ואני מזדהה: אני מדבר והם מזדהים"

בעקבות המפגשים האלה יצא לך לעשות משהו שלא יכולת להעלות בדעתך קודם?

אנחנו מתרגלים בקבוצה חשיפות למצבים שקשים לנו. באחד התרגילים עליתי לשיר לפני כולם, בלי ליווי, וממש רעדו לי הרגליים. אבל עשיתי את זה, ובפעם השנייה כבר היה לי קל יותר. היום אני כבר מסוגל לקום ולשיר באירוע חברתי, כשאני מוקף באנשים אחרים, לא חרדתיים".

הקבוצה היא מעין חממה. אין סכנה שבחוץ תרגיש שוב את אותה חרדה?

זה קצת להפך. כשאני מתרגל לאנשים ונקשר אליהם, יותר קשה לי, כי יש לי מה להפסיד. אם אנשים זרים לא יחבבו אותי, זה פחות נורא מאשר אם אנשים שאכפת לי מהם יצחקו עלי או לא ירצו אותי יותר".

מה אתה חולם שיקרה לך בעקבות העבודה בקבוצה?

"יש לי קושי ליצור קשרים זוגיים כי אני פוחד להתקרב לבנות. אני יוצא לדייטים, אבל אף פעם לא הייתה לי חברה ואני מחפש מאוד קרבה וקשר זוגי. אני מפחד מזה נורא, אבל מרגיש שאני מוכן להתמודד".

חן מקפיד לא להחמיץ מפגשים של הקבוצה, ובמקביל החל להיות מטופל אצל פסיכולוג ולקחת חלק בקבוצה נוספת, שבה לא מתרגלים, אבל מדברים הרבה. כל זה נתן לא את הכוח להצטרף לסדנת התאטרון, שבהפקה הבאה שלה כבר יהיה לו תפקיד גדול יותר. "זה אדיר", הוא אומר. "הרגליים רועדות, ההתרגשות עצומה, אבל כשאתה חורק שיניים ומצליח לעשות את זה, כשאתה יודע שיש לך את הגב של הקבוצה, כשחברים ומשפחה באים לברך ושמים אותך במרכז, זו הרגשה מדהימה, כאילו אבן נגולה מעל הלב. "הבמה היא המקום היחיד שבו אני לא חושב מה אחרים חושבים עלי".

ההצלחה של חן לא מפתיעה את בן ישי. הוא רואה דברים כאלה מתרחשים מול עיניו בכל מפגש קבוצתי.

"השהות ביחד מדרבנת מאוד, דוחפת אנשים לעשות", הוא אומר. "אנחנו מקבלים כוח אחד מהשני. אנחנו מתרגלים סוג של ספיד דייטינג אחד עם השני, אנחנו מעודדים זה את זה להתחיל עם בחורות, אנחנו עושים סימולציות של ויכוחים עם בעל הבית על גובה שכר הדירה, ויכוחים בתור בסופרמרקט, מעידה על המסלול כשכולם מסתכלים ומוחאים כפיים. רוב המשתתפים מפתיעיים את עצמם ומחזיקים מעמד יותר ממה שהעזו לחלום".

בעקבות ההצלחה של הקבוצות, בן ישי החל ללמוד הנחיית קבוצות באוניברסיטת בר אילן בכוונה לשנות מקצוע. במקביל הוא יזם את הקמתן של קבוצות תמיכה דומות לבני נוער, "מים שקטים" שמן, שם משתמשים בתרגילים נוספים ובכלל זה למשל בקלפים טיפוליים, המזכירים קלפי טרוט אבל מיועדים לדחוף את המשתתפים לספר את הסיפורים האישיים שלהם ולפרוץ את תחושת הבדידות שבתוכה הם חיים. הוא מקווה שצעירים הסובלים מחרדה חברתית יעזו לפנות לקבוצה ולחפש לעצמם תמיכה, ולא יעברו כמוהו, שנים של בידוד והחמצה.