ב"ה            וישב מכירת יוסף – איך יתכן שאבותינו השבטים הקדושים יעשו כן ???

הקדמה.

אנו צאצאי האבות ובניהם השבטים הקדושים. הם בונים את האומה. תכונותיהם – בתוך נפשנו.

הפסוק אומר  ספר תהילים פרק קכב (ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:(ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'.

גם אחר המעשה הנושא מברך אותם יעקב במותו ,אמנם את שמעון ולוי הוא מבקר ,

ספר בראשית פרק מט (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

רש"י  וברצונם עקרו שור - רצו לעקור את יוסף שנקרא שור שנא' בכור שורו הדר לו.

וגם הם מתברכים בסופו של דבר

ספר בראשית פרק מט (כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:

רש"י ברך אותם - לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו מה ת"ל ברך אותם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של איל יכול שלא כללן כולם בכל הברכות ת"ל ברך אותם:

והרי לא היה זה רק מעשיהם של שמעון ולוי, אלא של כל האחים הבוגרים, כולל ראובן ויהודה,  וכיצד זה בכלל אפשרי?

בפשט הכתובים גרמו לכך ארועים קטנים ואפילו קטנוניים.

ספר בראשית פרק לז

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:(י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

האם הכל היה קטנוני שגם האחים רצו כתונת פסים?

 האם טעות חינוכית של יוסף היא שגרמה לכל ?

מסכת שבת דף י/ב אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

אנו יודעים שחטא זה היו לו השפעות גדולות בעתיד

סכנת ישראל בים סוף

סכנה שבאה זה איתות על חטא שעשה ועליו לתקן

ספר דברי סופרים - אות ב

ב) כשמזדמן לאדם איזה דבר סכנה וניצול, זה סימן שיש עליו דין עונש אותו דבר שהיה ראוי לבוא עליו, אלא שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה והצילו בנס נגד שורת הדין. והזמין לו זה לעוררו על ידי זה שישוב, ונראה בקריעת ים סוף שהוצרכו ליכנס לים בסכנה ושבט יהודה בראש כמו שאמרו (סוטה ל"ז. שוחר טוב ע"ו) על פסוק (תהלים קי"ד ב') היתה יהודה לקדשו, היה בשביל חטא מכירת יוסף שיהודה היה העיקר בזה, דעל כן הורידוהו מגדולתו  וגונב נפש ומכרו (דברים כ"ד ז') בחנק ודינו בידי שמים לטבוע בנהר ,וגזירת הבן הילוד היאורה תשליכוהו נגזר גם כן בשביל עוון זה, ועדיין לא הטהרו עד קריעת ים סוף דהים ראה ארונו של יוסף (שוחר טוב קי"ד) שהעלוהו אחיו על ידי שבועתו, דכבר נתפייסו יחד אז וינוס:

עשרת הרוגי מלכות

מחזור ספרד ליום הכפורים - סדר עבודה

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה. כִּי בִימֵי הַשָּׂר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה:

בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת. וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת. וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים:

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ.

הֵם כְּעָנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ:

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם.

אז נחזור לשאלה , כיצד עשו דבר כזה ומדוע?

וכך אומר הספורנו [לז, יח):

מה היה למו בהיות כולם צדיקים גמורים, עד שהיו שמותם לפני ד' לזכרון (שמות כח, יב וכט), איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו, ולא נחמו על הרעה. כי גם כשאמרו: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו' (להלן מב, כא), לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם 'בהתחננו'.

ונגדיל את התמיהה.

 הרי המעשה הזה גרם לאבא שלהם הישיש להיות בצער ולא להסכים לקבל נחמה. והם רואים אותו כאוב 22 שנה ושותקים

זה נשמע אכזרי.

 ספר בראשית פרק לז

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

נקודת מוצא.

אכן הם היו אנשים גדולים. יש ללמוד את הפסוקים בעומק. הם היו בטחים בעצמם, וראיה לכך שאחר המכירה נאמר כך

ספר בראשית פרק לז (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחם.

ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק לז פסוק כה

(כה) וישבו לאכל לחם. שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם

 כמה תירוצים

א.לא התכוונו באמת

הכתב והקבלה על בראשית פרק לז פסוק יח

נ"ל שיודיענו מאמר זה אמתות כוונת האחים בדבורם ובמעשיהם עם יוסף אחיהם, שלא היו כ"א דבורים ופעלים מדומיים לעיני יוסף שרצונם להמיתו ולהעבירו מן העולם, ושלא היתה כוונתם כ"א לאיימו ולהפחידו, כי ענין אחד להתנכלות ולערמה, הערמה היא הסתתרות והתעלמות המחשבה והפעולה מזולתו, וכן הוא ההתנכלות שהוא משותף במובנו עם שם כלי שהוא הקף חיצוני המסתיר והמכסה בחללו ובפנמיותו דבר מה,

באו עליו בערמה לרמות אותו בדעתו, בכדי שידמה בנפשו מדבוריהם וממעשיהם שכוונתם להמיתו ובא הכתוב הזה בתחלת הספור להודיענו, שכל מה שיסופר אח"כ מדבוריהם וממעשיהם בענין זה, לא היה באמת בלב שלם ובנפש רע כ"א דבור ופעול מדומה לעיני יוסף, וגם אם בשפתותיהם הוציאו בקול לאזני יוסף לשפוך דמו ארצה, לבם לא כן דמה באמת, רק כוונתם היתה להפחידו ולהפיל עליו אימת מות, ולזה לא אמר הכתוב ויתנכלו עליו,

ב. לא כל האחים רצו להורגו

 רק שמעון ולוי! ראובן לא רצה - הרי התכוון להצילו, יהודה לא רצה - הרי בלית ברירה הוא העדיף למוכרו, ושאר האחים משתיקתם אין ראיה כמו שאמר רש"י שאינם מדברים בפני אחיהם הגדולים. התקלה שהייתה כאן היא חוסר התיאום בין ראובן ליהודה. כל אחד מהם חשב שהשני מסכים לשמעון ולוי, ולכן לא העיז לצאת נגדם בתקיפות. אם ראובן ויהודה היו מתאמים עמדות הם היו יכולים לעמוד, בעזרת האחים האחרים, נגד שמעון ולוי, וכל ההיסטוריה היהודית הייתה נראית אחרת

ג. ראו ביוסף רודף ומוסר

ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק לז פסוק כה

וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה:

ספורנו(לז, יח): "ויתנכלו אתו להמיתו - ...אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם, אלא למצוא עליהם עלילה, או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם, או יענישם הא-ל יתברך, וישאר הוא לבדו 'ברוך מבנים' (על פי דברים לג, כד)... והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה, או בעולם הבא, או בשניהם, והתורה אמרה: 'הבא להרגך השכם להרגו' (סנהדרין עב, א)".

מלבים

(לז, יד): "הוקבע בדעתם כי הוא רשע למות, וכי הוא רודף את הכלל". "שחשבו שרודף אותם, ורוצה לאבד אותם בעולם הזה ובעולם הבא" (שם, יח).

נסביר. הם רואים  שיוסף עומד לרשת את יעקב מבחינה רוחנית של המשכיות, וזה פיקוח נפש לכלל ישראל להיפטר ממנו. ואלו הסיבות לכך

א.        הם נדחים אל רעיית צאן במרחקים ויוסף מקורב אינו עובד כמותם אלא נמצא בבית

ב.         הוא בן זקונין בר חכים שלומד תורת שם ועבר והם נשארים ללא תורה והרי התורה היא הסמל של מורשת בית אברהם.

ג.          אביהם עושה לו כתונת פסים שמשמעותה אולי סימון של המנהיג.

ד.         הוא מוציא דיבתם רעה ומגדיל עוד יותר את הנתק בינם לאביהם.

ה.        הוא חולם חלומות של התנשאות מהרהורי ליבו ואילו אבא עונה לו באופן מאוד מינורי ולא מוכיחו באמת כי הוא משלים עמו.

ו.          הם רואים את המשפחולוגיה. לאברהם היו שני ילדים האחד נדחה והאחר המשיך. כך נהג יצחק אף שהיו שניהם ילדיו מאותו רחם. וכך כנראה מתכונן יעקב לנהוג בהם. הם לא מוכנים כי אמנם ישמעאל ועשו לא היו ראוים רשעים אך אנו מכירים את עצמנו שראויים אנו לשאת את הלפיד של אברהם במרוץ השליחים לדורי דורות ואנו ראויים להיות אבני הבניין של בית ישראל האומה הישראלית.

וזה לשון המלבי"ם

 (לז, ד): "כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה, ויתר הבנים היו כקליפות [עיין בספר הכוזרי (א, מז; א, צה)], וישמעאל נדחה מפני יצחק, ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדיבוק האלקי, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו... נדחה מנחלת ד'. ובאשר... השבטים... ראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה, ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתונת פסים, שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ד' ולתת לו מעלת הבכורה, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קדש. ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון, משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם... על פי זה חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה, יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו, רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים (על פי ישעיהו מג, כח)".

ספר תורת משה לחתם סופר על בראשית פרק לז פסוק יח

ויתנכלו אותו להמיתו -ישבו עליו בדין, אלו מזכים ואלו מחייבים, [ היה ביניהם ויכוח]

אלו חייבוהו מיתה כרודף כי כל כוונתו בהבאת דיבה שיקללם אביהם כאשר באמת אמר לבסוף ארור אפם כי עז, וזה ויתנכלו אותו להמיתו שדנו מחשבותי' המה כרודף להמיתם ויתחייב הוא מיתה ומסור נידון שלא בפניו על כן ובטרם יקרב אליהם,

אך המזכים יאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא שחלם למלוך עלינו וע"כ אין כונתו להמיתנו ואין לו דין מסור,

ד. אבא שלנו טועה בגדול

הם רואים שגם סבא יצחק כמעט טעה ובחר בעשו לולא תיקון שעשתה רבקה ,

ואף כאן יתכן שאבא יעקב טועה בגלל  הדיבה שהוא מקבל מיוסף. כלומר יוסף כלל לא צדיק אלא מטעה את אביו.

ה. ראו ברוח קודשם את מי שיצא ממנו

ספר תפארת יהונתן על בראשית פרק לז פסוק יח

'ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו'. נרא' לפרש שראו ברה"ק מרחוק שיצא ממנו ירבעם מחטיא את הרבים ויהי' בעוכרם להסב לב ישראל. לכך טרם יקרב אליהם להסיתם ולגלגל עליהם רעה גדול' חשבו להמיתו.

ז.          אכן מעדו בגלל שהקנאה השתלטה עליהם. לא התכוונו אבל הקנאה משגעת את האדם ומוציאה אותו מן העולם ועלול למעשים לא מחושבים. וכדברי המשנה מסכת אבות פרק ד (כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

וזו הטעות של יוסף שלא היה רגיש ולא הבין כמה סיפור החלומות יכול להביאם לחטא כבד בגלל מידת הקנאה שהתגברה בנפשם.

 כלי יקר על בראשית פרק לז פסוק טו

תועה בשדה. ומדרשו שטעה בענין השדה, הנאמר בקין והבל. כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו, ויוסף סבר בשלמא קין שהרג את אחיו היינו לפי שנאמר ויהי בהיותם בשדה. על עסקי שדה, כי אמר שדה דאת קאים עליה דידי הוא, א"כ היה סבה לדבר אבל אחי למה יהרגוני חנם, כי קנאת כתונת פסים אינה דומה לקנאת שדה, ..ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש:

ח.       דנו אותו כעד זומם

אור החיים על בראשית פרק לז פסוק כ

 ואם תאמר על מי סמכו שבטי יה להרוג את הנפש ומה גם נפש צדיק אחיהם, והגם שיעצו להרוג אותו בדרך שאינם חייבין אף על פי כן אינן פטורים מדיני שמים וה' יבוא במשפט:

 אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם, ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, שהוא אמר שאכלו אבר מן החי, גם אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ולא התראה, ועל עדות הקרובים גם כן , אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים:

ט.       מי שגורם פירוד בתוך ישראל זה עוון פלילי בשורש האומה

ספר מי השילוח - פרשת וישב

לכו ונמכרנו לישמעאלים, להיות כי השבטים דנו אותו תחילה למיתה מחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם והחטא הזה הי' נחשב בעיניהם לחטא בשורש חייו חלילה כי הי' מפריד בינם לבין אביהם והי' נראה בעינם כמפריד היחוד של הקב"ה עם כנסת ישראל,

כי יעקב הי' אז הצדיק יסוד עולם שהעולם נשען עליו, והי' במקום הש"י בעוה"ז והם היו כל ישראל, כי בתיבת אחד שבשמע ישראל היו כלם נכללים, כי א' הוא נגד יעקב, והח' נגד ח' בני הגבירות, וד' נגד ד' בני השפחות, וכפי דעתם הי' רצונו להפריד היחוד הלזה, רק יהודה אמר בחכמתו שאין המשפט מבורר כך כי אולי הוא טוב ורק אנו טועין בו, ע"כ יעץ אותם שימכרו אותו, היינו שאנו לא נעשה לו בידינו שום דבר רק הש"י יברר אותו ואם היא טוב בשורשו אז בוודאי גם ממצרים יצילו ה' מכל חטא ולא ידח ממנו נדח, וע"כ ברר אותו הש"י וצרף אותו ע"י מעשה דאשת פוטיפר כי ברית המילה מכוון כנגד ברית הלשון וכאשר נמצא מבורר בזה, בירר א"ע על מה שחשדו אותו בענין לשון הרע ג"כ שהוא נקי:

עין איה הרב קוק שבת א פרק א , כ

אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים'.

א. השכל נעשה באדם, כדי לנהל את כל מעשיו, וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב  הוא להרחיב כ"כ את שלטון השכל, עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, כ"א את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן.

אלא שעל גביהן צריך שיהי' השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן.

כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי וה"ה במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות.

ב. [ השכל רואה להעדיף יתרון בן על  פני אחיו אך הרגש צריך להשאיר זאת השויון הגלוי]

והנה יחש אהבת האב אל בניו הוא יחש טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטיה הטבעית,

הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן ע"פ כשרונותיו  זהו ממעשה השכל, ע"כ אין ראוי לתן לשכל להפריע את כח הטבע.

 מצד האב הטבע גוזר את השיווי, ואם השכל גוזר לתן יתרון, לא יאתה לו להפריע את כח השיווי ההרגשי.

אמנם כאשר יפרוץ השכל ויכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה.

ג. [ בנוגע לאומה גם שגיאות הם חלק מהתכנון האלוקי]

אמנם בערך ההשגחה האלהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ב"ה. 

האומה הישראלית שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם,הוכנה בכחות אדירים, כפי גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס,  הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה.

 אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מרות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען יעצר כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו.

ד.  ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה,. כי האומות המשפילות לשבת, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה   ויראו פעולתם לטובה בכלל.

אמנם הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו.. ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, ע"כ אין מדת הקנאה עמוקה כ"כ וחזקה ברב כוחה

כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, 

ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה. 

ה.אמנם עם ד' אלה התנשאו למדה זו, שהם ככוכבי השמים שלכולם בשם יקרא , כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא , וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם . הם הוכנו בכחות רוחניים נשגבים כאלה שיש בכחם לסדר סדרי חיים קדושים גם בחיי הפרט, עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה, אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברב יתרון ויתר שאת, באין ערוך מתעודה חיי הפרט.

מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, ע"כ מדת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצא מקום לה בישראל ביותר.

ו. ע"כ אמרו חז"ל על היצר הרע כי הגדיל לעשות שמניח אוה"ע ומתגרה בישראל.

והנה כך היא מדתו של הקב"ה בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם ג"כ טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם.

ז.[ למה יעקב הפלה את יוסף]

ע"כ בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכ"כ התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו ג"כ בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים.

לעומת זה אמנם התפתחה ע"ז מדת הקנאה בשרשים שמהם יסתעפו שבטי האומה, שרעה היא מצד עצמה. אמנם יש בה תבואה טובה ג"כ להוציא אל הפועל את כח יתרון הפרטי, [ להביא את חלק מחלקי האומה אל יעודו ] ולהחקק בנפש עמוק מאד שיש תכלית נשגבה ג"כ לחיי הפרט.

 אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן.

ח. [הגלות זיקקה את הנטיות החזקות הקשות והוציאה את סיגיהן]

 ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו.

ט. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". 

ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ. אמנם דוקא בעבור זה הוכנה לנו הגלות בכללה וריבויים לפרטיהם לפי ערך צדדי החסרונות הצריכים להתמרק, כדי שיהיו המדות הקשות שהן בכלל טבעינו, "כי עם קשה עורף אתה", מעובדות וראויות לשימושן העליון הטוב ומכשיר את החיים למילואם וטובם,

... הגדיל את השכל על הרגשות הטבעיים, מפני שסוף כל סוף כך היא המדה, ...בהגמל כחות החיים ובואם לגדלותם יהיו עם כל מילואם וחזקם נהנים מזיו אור השכל הטהור אור ד',

"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" .[ חיבור שכל יעקב עם כל ילדיו ונטיותיהם.]

לרבנן

הרב אלעזר נאה

א] חז"ל אומרים, מי שביקש לעשות ולא עשה, לא מעלים עליו כאילו עשה, ואדרבא, ייתכן ולא היה מגיע לכלל מעשה, כי היה חוזר בתשובה.

ב] לגבי מכירת יוסף, לענ"ד,

חז"ל ברוח קדשם העמיסו עלינו ועל אבותינו הצדיקים את חטא המכירה כדי לבנות אומה של אהבת חינם, למרות שפשטי הכתובים אינם מורים כן, ואפשר להוכיח היטב שכך הדבר.

יש לציין שאבותינו השבטים מודים לחז"ל על עבודתם, למרות פגעו לכאורה בכבודם.

מרן הרב כתב שיש לשקול מאמרי תורה ומאמרי חז"ל במשקל אמת הבניין ולדעת ללמד תורה כדי לממש את רצונה של התורה שבכתב ובע"פ

שהוא לרומם קרן ישראל וקרן התורה

ולכן ייתכן ומגיעה תקופה ויש לחזור על הראשונות, ולפשט שלא מכרו.

במיוחד בתקופתנו שרבו המסתכלים על אבותינו יסודי האומה הנצחית החיה בדבר ד', מלמעלה למטה, בגובה הרצפה וכו'.

חנוכה שמח