פרשת תרומה

ועשו לי מקדש

כמה שוקקה נפשו של כל יהודי לתקומת המקדש . 'הראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו'. בעת שהיה המקדש קיים כל אחד חש משיכה וצימאון לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אז הביא מתת ידו למקדש, קרבן שלמי שמחה, עולת ראייה, ונדבת ידו. לא בקרירות אלא עם כל הלב.

בפרשתנו עם ישראל בונה את המשכן - המקדש הנייד במדבר. ציווי שחוזר על עצמו כמה פעמים הוא ההכרח של מידת 'נדיבות הלב'. לא באטימות לב ומוח אלא עם כל חום לבנו. אך מה יעשה מי שאין ידו משגת כלל, אך ליבו עולה על גדותיו בשקיקת צמאון 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים'?

כזה היה רבי חנינא בן דוסא. עני מרוד. אך בשעה שבני עירו הגלילית עלו למקדש עם קרבנותיהם הרגילים, מה יעשה הוא הדל חסר כל? על כך מדרשינו השבת.

עליה לרגל- רבי חנינא בן דוסא תורם אבן למקדש

מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה ד

ד"א 'חזית איש מהיר במלאכתו זה רבי חנינא.'

אמרו פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים

אמר "כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום מה אעשה?"

מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא שם אבן אחת

יצא וסידקה וסתתה וכרכמה

אמר הרי עלי להעלותה לירושלים

בקש לשכור לו פועלים אמר להם "מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים?"

א"ל "תן לנו שכרנו מאה זהובים, ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים".

אמר להם "וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם?" ולא מצא.

לשעה מיד, הלכו להם.

מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם

אמרו לו :"רבי, תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך עמנו".

ונתן ידו עמהם, ונמצאו עומדין בירושלים.

בקש ליתן להם שכרם, ולא מצאן.

בא המעשה ללשכת הגזית, אמרו לו דומה רבינו שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים:

הפסוק הפותח מאוד חזק. המדרש מדמה את רבי חנינא, וכן כל אחד מאיתנו המתאמץ לתקומת המקדש, הוא מדמהו ללא פחות מאשר שלמה המלך, לפני מלכים יתייצב ואף יותר ממנו. כי הוא זוכה למלאכים. המילה "מעלים" המופיעה במדרש מקשרת אותנו אסוציאטיבית למשנה בכתובות:

משנה מסכת כתובות פרק י"ג

(יא) הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכל מוציאין.

יש כאן משמעות בצורך שכולם יעלו יחד. של פעולה ציבורית ואילו מה שהוא ראה זה שכל אחד לחוד מעלה את נדרו אך אין פעולה ציבורית קבוצתית. חושש הוא שיש כאן פעולה של הרגל ורוטינה אך לא של נדיבות הלב.

הטיפול באבן

יש כאן תאור נפלא של הטיפול באבן. הוא מתייחס להבאת מתנה למקדש בכל חום ליבו. אינו מסכים להניח עצמו להרגל של להיות שגרתי וכמו כולם. הוא לוקח ומשקיע באבן. לוקח אבן סתמית גולמית. אין הוא כאנשים שמביאים בהמה אך לא משנים בה דבר. אין חשים את טביעת אצבעותיו של התורם כמו מעשה באבן גופא. הוא לוקח אבן ולא בעלי חיים כי אולי רוצה הוא להעלות אף את הדומם. זו מדרגה גבוהה מאוד.

הרב אריאל במחזור המקדש על פסח עמוד 20 מדייק הלכתית שמי שאין לו מה להביא לא יפטור עצמו בטענה של אונס אלא יביא משהו לה', אף אם לא קרבן, כמו אבן מעוטרת וכך אינו עובר על לא יראו פני ריקם כי הביא משהו לבדק הבית.

הוא אכן רצה לעלות מעצמו אך חש בושה לעלות בידים ריקות. והתורה אמרה ולא יראו פני ריקם. לא מוזכר כלל עוניו. מה שמניע אותו זה לא חוסר כסף, אלא אי יכולת ורצון להיות כמו כולם במובן הקטן של המילה. הוא רוצה ללמד אותנו, מהו נדר ונדבה אמיתיים. אדם בא לבית הכנסת תורם כמה שקלים ומסמן לעצמו V. לעומת זאת במדרש יש תרומת הלב, העמל היגיעה.

הוא מבין שה' מבקש השתדלות ומבקש מכל אחד לא משהו זהה לחברו אלא משהו מעצמו. גם אם קטן בכמות. וכך למדנו במשנה:

מסכת מנחות פרק י"ג

(יא) נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לְלַמֵד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָים.

הוא חיפש את האבן דווקא מחוץ לעיר כי שם זה לא יהיה גזל, וחיפש דווקא אבן כי זה מוצר זמין וקל להשגה. וזה גם מסמל פשטות. ואולי הוא רואה שאחרים תורמים נדרים ונדבות. זהו דבר יפה אבל חולף. ואילו האבן כאשר תיקבע בהיכל תחת אבן אחרת שאולי התקלקלה הרי זו תרומה לתמיד.

עם כל עניותו הוא משתדל במידת האפשר לשפר את האבן הגולמית. בעצם כל תפקידנו בעולם זה לקחת את העולם הגולמי ולשפר אותו תדיר. אנו לא אוכלים חיטים גולמיות אלא מכינים מהחיטה לחם.

זירת הפעילות

הזירה, מקום פעולתו, מאוד חשובה. הוא יוצא למדברה של עיר. במדבר זהו מקום רווי התגלות וסייעתא דשמיא. שם התורה ניתנה שם אפשר להתבודד. שם מתאפשר הדיבור האלוקי.

אמנם, לפי גירסת מדרש קהלת רבה, הוא יוצא אל העיר. בעיר הוא מוצא אבן. ושם הוא עמל. יש לכך ערך גדול. הוא בעיר לעיני כולם, לא במדברה, לא במנותק אלא בעיר הוא יושב ומסתת באופן ממושך. ודאי שואלים אותו ממה מעשיך והוא עונה. כן הוא רוצה להדביק את כל העיר בהתלהבות שלו. אין הוא צדיק סתם אלא צדיק בתוך העיר צדיק המקושר עם העיר ורוצה בטובתם.

המספר חמש

המספר חמש חוזר הן בכסף שנדרש לשלם הן במספר המלאכים והן באצבעות ידו. אפשר להסביר על פי דברי המהר"ל [גבורות ה' פרק נ"ח] שחמשה הוא מספר של גאולה קיבוץ הצדדים כולם. חמשה פועלים הם כוח עבודה מרוכז ומשולב לאגרוף אחד שגם בו חמש אצבעות. אף כאן חמשה סלעים תשלום.

בקשתם את הכסף אין הכוונה לנתינה מיידית כיון שכך דרך הפועלים שקובעים תחילה את המחיר אך זה משולם להם רק בסוף העבודה. הם מצפים ממנו לשיתוף פעולה. הוא ראה בהם פועלי שכר שאין צורך לעוזרם, אך מנקודת מבטם לא עשו זאת לשם הכסף אלא בשליחות ה' ולכן הם בבחינת "עזוב תעזוב עמו".

כלל נקוט בידינו שה' לא עושה ניסים של "יש מאין" אלא כל הניסים הם אחר שיש לפחות מעט השקעה מצידנו כך בנס פך השן וכן כאן דרושה מעט אתערותא דלתתא כדי שזה יצא אל הפועל. "ונמצאו עומדים בירושלים". יש לדעת שקפיצת הדרך אין כוונתה נסיעה מהירה בחצי הזמן אלא שינוי מהותי מיידי היינו שאין מציאות של זמן כלל.

הוא נכנס ללשכת הגזית. שם יש את הסנהדרין שמלומדים ברוח הקודש. ישנו קשר בין ההלכה לנבואה ששורה שם. וכמו שבזמנו היו הולכים אל הנביא לדעת היכן האתונות כך חכם עדיף מנביא.

הוא מסר את הכסף לחכמי ישראל אולי עבור המקדש. ומדוע? יתכן שאף שהיה עני לא רצה ליהנות מהנס. ועוד שכסף זה היה מיועד לענייני המקדש וכאילו קודש לשם כך.

יהי רצון שההתלהבות של רבי חנינא לבנין המקדש תמלא את לבנו ומכח כיסופים אלו נזכה לבניינו במהרה בימינו, אמן.