פרשת מטות

מדרש ראשון

כוחו של הדיבור להשפיע טובה או חלילה רעה

הקדמה

בפתיחת פרשתנו אנו נפגשים עם הערך הרם שיש לדיבור שלנו. כל מילה יש לה משמעות ולכן המבטא נדר בפיו, חייב לעמוד ולקיים דבריו. "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו – יעשה!" הדיבור הוא הצד המייחד את האדם. וככל שאדם מרומם יותר כך יש משמעות וערך לדבריו, לברכתו או לקללתו. אמנם גם אם האדם, הינו אדם פשוט, גם אז יש ערך רב לדבריו והורונו חכמים:

ברכות דף ז/א

'שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך' וכן אמרו מגילה דף טו/א אמר רבי חנינא אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך

לעתים אדם נשבע בטעות, כי בטוח שהוא צודק, וכלל אינו מודע לעוצמה שיש למילים שיוצאות מפיו על כך נלמד במדרש הבא:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לה/א

1. מעשה באדם אחד בשני בצורת

2. שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה

3. והניחתו בכד של קמח

4. ואפאתו בפת

5. ונתנתו לעני

מדובר בשני אנשים טובים. הוא מפקיד אצלה דינר זהב בשנת שמיטה. למה? לא ברור. ואולי כדי שתוכל להראות לאנשים שיש לה ממון, וימשיכו להעסיק אותה, או לתת לה קמח בהקפה. שנת בצורת זו שנה של צער גדול לבריות, של מתח ודאגה. הוא מניח אצלה פקדון יקר. יתכן והוא חושש שבביתו זה יתכלה ולכן שומר לעצמו לשעת מצוקה. הוא נתן לה כי הוא בוטח בה וסמך על יושרה. אולי הכיר את בעלה המנוח ואולי היא מצד עצמה ישרה וצדיקה. אולם כנראה שלא נהג כשורה בכך שנתן לה ללא עדים או אישור בכתב .גם היא לא כל כך בסדר, כי היה עליה לשמור יותר או לרשום שקבלה פקדון.

למה מחביאה דוקא שם? יתכן וכוונתה הייתה לטובה כי חששה מגנבים שלא יעלו על דעתם שהכסף נמצא שם, בכד הקמח. בעת הקשה הזו היא עושה פת ולא שוכחת את העניים שמצבם בכי רע. זאת למרות שיש לה עוד ילדים בבית ובעלה מת וכל עול הפרנסה עליה. דווקא אנשים סובלים כמותה, קל להם להבין את הסבל של הזולת ולהשתתף עימו ולסייע לו. אמנם בשמיטה הכל הפקר, אך מה כבר יש ללקוט בשדות השוממים?!

היא אלמנה שכנראה זכרונה בגד בה. אין היא זוכרת הכל. אולי הגיל ואולי העומס שיש עליה מצד כל מעשיה הטובים.

6. לימים בא בעל הדינר

7. ואמר לה 'הבי לי דינרי'

8. אמרה ליה 'יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום'

בעל הדינר זקוק לכסף. הוא בטח בה אך בשנה זו הפרנסה קשה ועתה הוא עצמו זקוק למעותיו. היא כל כך בטוחה שהצדק איתה עד כדי שהיא מרשה לעצמה להישבע לאמת דבריה.

השבועה

האם נשבעה בשם ה'? הט"ז מבאר שלא נשבעה בשם ה' ולמרות זאת נענשה באופן חמור. הקללה מאוד קשה ומזיקה. היא מדברת על הסטרא אחרא וכאילו נותנת לו את הרשות והכח לפגוע בילדיה. זה מראה כמה סמכה על צדקתה ועל יושרה!

9. אמרו 'לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה'

10. וכששמעו חכמים בדבר אמרו 'מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה'

11. מאי טעמא איענשה? דאישתרשי לה מקום דינר. [רש"י דאשתרשי לה מקום דינר - נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר:]

12. ומאי 'מי שנשבע באמת'? כמי שנשבע באמת

ולמה בכל זאת נענשה?

פשטות הגמרא לפי שהרוויחה מעט חיטה בחינם בגלל המקום של הדינר. תוס' מבאר מפני שלא שמרה כראוי וכן הר"ן.

תוספות : דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה

הר"ן : דכיון שהניחתו בכד של קמח צד פשיעה הוה בדבר ומש"ה איענשה:

המהרש"א מסביר משום ששבועת שקר פוגעת בילדיו של האדם:

מהרש"א

תלו הדברים בשבועת שקר [כי] בעון נדרים ושבועות בנים מתים שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך גו'

הוא נפטר ממש בסמיכות " לא היו ימים מועטים" והכל הבינו שדברים בגו

וכך למדנו במקום אחר:

מכות דף יא/א

'אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפי' בחנם היא באה מנלן מאחיתופל'

כיצד חכמים שמעו על הסיפור?

אולי העני שקבל את הפת הסתיר את העניין עד ששמע מה ששמע ואז הוא גילה את הכל. אם כן הרי הוא העני לא היה כל כך ישר בהסתירו את המציאה. כי אם היה ישר הרי היה מיד מחזיר את הדינר שהרי לא אכל אותו. ואולי לא יכל לעמוד בפיתוי של הזכיה.

מסכם הבן איש חי את המסר העולה מן הסיפור:

ספר בניהו בן יהוידע על גיטין דף לה/א

"...ללמדינו תוקף וחומר איסור השבועה, דאע"פ שזו נתנה אותו ככר צדקה לעני, והיה זה בשני בצורת שיש בזה פקוח נפש, והדינר ההוא החייה נפשות באותו זמן שהעולם מתים ברעב, עם כל זה לא הועיל זכות המצוה ההיא להציל מעונש השבועה, ונענשה בבניה כאשר פצה פיה.

יהי רצון שננצור פינו ולשוננו וננצל מצרות כמו שאמר שלמה המלך "נוצר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" אמן.

מדרש שני

'לא יחל דברו' - הבטחה יש לקיים

משנה מסכת אבות פרק א

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

האמת מכילה כל הנהגות אדם עם רעהו, במסחר, בעבודה ובבית המדרש. אמת שכוללת אמון, ועמידה במילה שלך, וקיום הבטחה גם אם זה לא נעים. וכבר אמרו:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף מט/א

רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר הין צדק? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

רש"י

אלא שיהא הן שלך כו' - כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם:

שלא ידבר אחד בפה כו' - בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות.

נלמד מדרש , שהיה ידוע ומפורסם, אלא שלא נותר בכתבי האמוראים אלא נמצא הד לו בדברי הראשונים. נביא את הסיפור כפי שמביאו רבי נתן מרומי- בספרו "הערוך".

הערוך הוא פרי יצירתו של רבי נתן בן יחיאל מרומי. היה בן דורו של רש"י 1035-1106. הספר הוא מעין מילון מושגים אך יותר מזה הוא מבאר גמרות ומדרשים שהמילים המסויימות מופיעות בהם בפירושים מיוחדים חלקם מורשה מספרות הגאונים.

'הערוך' לרבי נתן בן יחיאל מרומי

1. מעשה בנערה, שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה מקושטת בכסף וזהב,

2. ותתע בדרך והלכה בלא ישוב, כשהגיע חצי יום צמאה ולא היה לה לויה,

3. ראתה באר ודלי וחבל קשור נשתלשלה וירדה לבור לאחר ששתתה בקשה לעלות ולא היתה יכולה וצעקה,

הנערה מתוארת כנאה בבגדיה ואמידה אך קשורה לביתה היינו צנועה. אך תעתה. ברש"י כתוב ריבה והיינו הך ריבה היינו נערה צעירה. תועה בדרך. מתאים לנערה בגיל צעיר. לא ברור מהיכן היא באה. היא במצוקה.היא בעלת תושייה ויורדת לבור להחיות את עצמה.

מדוע לא שאבה מים אלא ירדה למטה? נראה שהיה חבל תלוי אך לא היה דלי אלא חבל של דלי ללא דלי ולכן היא יורדת. ויש דעה [תוס'] שהיא נפלה למטה. היא צועקת מתוך מצוקה.

4. עבר עליה אדם ושמע קולה, עמד על פי הבאר, והציץ ולא היה יכול להבחין לה

5. אמר לה מן בני אדם אתה או מן מזיקים,

6. אמרה מן בני אדם

7. א"ל השבעי לי שמבני אדם את, נשבעה לו,

8. אמר מי הביאך לכאן?

9. ספרה לו המעשה.

10. אמר 'אם אני מעלך תנשא לי'? אמרה 'הן',

ומגיע בחור.לפי הערוך הוא לא מיד עוזר כי חושש שהיא שד. צריך להבין שאנו מדברים במצב בו היו שדים או כך האמינו ולכן לא רצה להסתבך עם יצור כזה.

כל העת שהוא מרחיב את השיחה עמה היא בחושך והוא באור. היא במצב לא נעים ומלא פחד. בעצם כל לב חנון אמור לבוא ולעזור לה. מהי אישיותו של הבחור?

יש בו כמה דברים לא ראויים. הוא מתנה חסד בנישואים. מה הוא מצפה שהיא תענה לו? ודאי חייה חשובים לה מאוד. למרות שהוא מנצל מצב זה היא מסכימה. בעצם היא מסכימה כיון שאחרת חייה בסכנה. אמנם האם הוא טיפש שרוצה להתחתן עם בחורה שלפני רגע חשש שהיא שד?

נראה שהוא כלל לא התכוון לחתונה. יש לנו ספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" המתאר את השוני בהבנה של מילים ומושגים בין איש לאשה. כך כאן הוא אומר לה "תנשאי לי" היא מבינה בתמימותה כפשוטו אך הוא מבין כפעולה מינית רגעית. אשה זקוקה לקשר יותר רגשי של אהבה וקשר אמיתי.

11. העלה ורצה להזדקק לה מיד,

12. אמרה לו 'מאיזה עם אתה?' אמר לה 'מישראל אני ממקום פלוני וכהן אני',

13. אמרה 'אף אני ממקום פלוני ממשפחה פלונית'.

14. ואמרה לו 'עם קדוש כמותך שבחר בך הקב"ה מכל ישראל, ואתה מבקש לעשות כבהמה בלא קידושין וכתובה,

15. בא אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך'.

הוא רוצה לנצל את המצב להשביע את יצרו ולבועלה מיד. אך היא לא מסכימה אלא במילים רוצה לשכנע אותו להתאפק. כיצד היא משכנעת אותו? היא מנסה לדבר אליו בכל הרבדים " לירות לכל הכיוונים". היא גם מנסה להרויח זמן כך יש סיכוי שהרגש והיצר הנמוך יחלש והצד העליון של האדם המל"ך [מוח לב כבד] המוח השכל הוא ישלוט על התאוה.

מדוע היא שואלת אותו לזהותו? האם לא ידעה שהוא יהודי? נראה שידעה שכן רק המבטא כבר מסגיר אותו, מה עוד שהיא מסכימה להינשא לו, ואילו היה לא יהודי הכיצד נאותה ברצונה להינשא לנכרי. אין זה כמו אסתר שהיתה קרקע עולם בכפיה עד הרגע שהלכה ברצונה כמצוות מרדכי. היא בכוונה מבקשת את זהותו.

1. כי אנס בדרך כלל רוצה להיות אנונימי בבחינת "פגע וברח". כך היא חושפת אותו ויש כאן איום שהיא אולי תפרסם זאת.

2. היא מצפה שהוא יגיד בפיו "אני יהודי ואני הכהן" ואזניו ישמעו זאת וזה יעשה לו משהו. ואכן זה עשה.

היא מעוררת בו עצמו את תחושת הדחיה מהמעשה שרצה לעשות. היא מעוררת את הנקודה הגבוהה שלו. יהודי מהעם הנבחר. זו גדלות מצידה להראות בתוך החושך של אישיותו את הסגולה הגבוהה. כמו כן, היא עובדת על רובד נוסף באישיות רובד ההיכרות. אני מאותו מקום ממשפחה שגם את המכיר.

ומדוע זה חשוב? כי יתכן והרובד הגבוה לא ידבר אליו כי הוא ביצרו שטוף. כאן יעזור הרובד הנמוך יותר ומהו?

אונס או בעילה יצרית נעשה במי שהוא זר לך. הפעולה הזו אפשרית כאשר לא חשים אחווה. באופן טבעי האדם לא נורמלי שיעשה כן לבתו או אמו כי הקרבה הזו היא ההפך מהפעולה הזו. בעצם נשואין זה דווקא עם מישהי לא ממשפחתי הקרובה. אני לא סתם אובייקט מיני אנונימי. אני ידועה ממשפחה חשובה שתקנא לכבודי.

בכך היא בעצם אומרת לו "אני חסה על כבודך כי הוא יחולל אם זה יתפרסם". והיא אכן עושה זאת מתוך חסד וכן מחשבה עמוקה על בנין הבית העתידי כי הוא בעלה לעתיד וחפצה היא בבית ראוי ובקשר אמיתי הבנוי על הנפש ולא על המין בלבד. לכן כאשר היא מבררת שבעצם יש קירבה הרי מתגלה הפן האנושי הקרוב ויש רתיעה.

היא נוגעת בעוד רובד, זה מעשה בהמה. בהמה לא מתאפקת ואין לה 'ברקסים'. אנו לא כאלה.

וכן רובד הלכתי דתי יש כתובה וקדושין.

כמו כן, היא רוצה למשוך זמן. ומדוע? כי אם יצרו תוקפו והרי אז אין כל כך דעת הרי עם חלוף הזמן אולי הוא יירגע.

ועוד יצרו תוקפו כי הוא לא הכירה ובבור לא זיהה אותה והנה הוא מוציא אותה ולפניו נערה נאה ומכובדת ולכן יצרו תוקפו. כמו כן, היא בעמדה נחותה של תלות בו, של אפיסת כוחות והוא בעמדת מציל וחזק . לכן משיכת הזמן וכן הצגת פרטים על משפחתה וכבודה יש בהם כדי להניא אותו מלבצע את זממו.

16. נתנו ברית זה לזה, אמר 'מי יהיה עד'?

17. והיתה חולדה כנגדן א"ל 'השמים וחולדה ובור עד שאין אנו מכזבין זה בזה'

18. הלכו כל אחד לדרכו,

נתנו ברית זה לזה. ברית זה יותר מסתם הבטחה. ברית זה קשר. הגבר הוא הבוגד והמפר את הברית ולא האשה. והם מחפשים עדים. מה תפקידם של העדים?

תמיד סבורים שהם רק מעידים כאילו תפקידם פסיבי. אך לא. אנו רואים שיש לעדים תפקיד חיובי. למשל בעדות על הריגה או עונש מוות נאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה". כלומר בתור עד אתה הופך להיות חלק ממשי מן העניין.

בדרך כלל העד הוא הלוקח על עצמו את המשימה הזו להתערב כיון שכל ישראל ערבים ולא יתכן מצב שכביכול "לא ראיתי לא שמעתי". זהו איסור שיש עלינו לא להתעלם.

19. הנערה עמדה באמונתה וכל מי שתבעה היתה ממאנת עליו,

20. כיון שהחזיקו בה נהגה עצמה כשוטה וקרעה בגדיה עד שנמנעו בני אדם ממנה.

היא נאמנת לו בעקשנות. היא מתוארת כאחת שיש לה בית אבא ואמא. היא מבטיחה שהם יסכימו. זו בת שקבלה ערכים שמילה שזו מילה. הוא אמנם כהן. מיוחס וחשוב מצד גזעו אך לא מצד בחירתו. יש כאן פער בין הפוטנציאל למצוי.

אילו נסיונות היא עוברת?

היא עוברת נסיונות עצומים. רוצים אותה כי היא עשירה וממשפחה טובה ובעלת מידות טובות. והיא עושה עצמה כשוטה. זו ממש מסירות נפש כי הנפש והתדמית של האדם זה ממש מעל הכל ואת הכל היא מוסרת על ההבטחה שלה.

הרי איש לא הבטיח לה שאותו אחד יחזור וינשא לה. עוברות שנים. אנו יודעים שהיה "אפי אנד" אך היא לא יודעת זאת.

21. והוא כיון שעבר מפניה, שכחה ונשא אשה, ונתעברה וילדה חנקתו חולדה,

22. ועוד נתעברה וילדה בן ונפל לבור.

המדרש מתאר את הניגוד ביניהם,הוא כיון שעבר ממנה כבר שכחה. הכל היה עניין של סתם מילים. מה הכוונה ששכחה? יש זכרון או שכחה פיזיולוגים ויש מנטאליים. היינו יתכן שהמוח שוכח אך יש שכחה שהמוח זוכר ונכון להגדיר זאת כהתעלמות או זלזול או אדישות. הוא אדיש.

מדוע לא רצה לשאת אותה? והרי הוא רצה בה הוא הציע את הנשואין והיה כנראה רווק, והיא יפה ועשירה ובעלת משפחה? נראה לומר שאותו אדם היה אנוכי למדי. הוא מתאווה לה. הוא מתאווה למשהו סוחף דמיוני. וסוחף יותר מה שאסור.

בבחינת ' מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם' (משלי פרק ט). ומבאר שם האבן עזרא 'כנוי על העברות והניאוף הנעשה בסתר וכל הנמנע היצר להוט אחריו יותר'.

דווקא משהו לא שגרתי ונועז רצוי לו. ואולי זה שהיא היתה בעמדת נחיתות תלויה ובוכה ומסכנה זה הפחית בעיניו את ערכה. ואולי העובדה שהוא אמר לה או ניסה בלא לומר, שרצונו לבועלה אחר מה שאמרה לו הוא נסלד מעצמו, ופסיכולוגית לא רצה עמה קשר כי כל פעם שתביט בו ייזכר בשיחת המוסר המרוממת שאמרה לו.

הוא חש לידה נמוך וקטן ושפל כל רגע שהוא לידה. כך מצינו משברים לא מעטים במצבים בהם הבעל הוא פשוט לעומת האשה שהיא יותר משכילה ותלוש המשכורת שלה העיקרי בפרנסת הבית. הילדים שנולדים לו משלמים את המחיר.

מה העניין שמתו הבנים? מה זה קשור למה דווקא עונש זה? חשבתי שבעצם הבן הוא הקשר שבין האיש והאשה. כלומר חיים של ילד זהו ביטוי ללגיטימיות של הקשר וכשרותו. אמנם אם הילד חולה או מת זה מבטא את האיתות האלוקי שיש בעיה בנישואין אלו.

כך אצלנו האשה השניה הבינה ממותם שיש כאן איתות ואכן הסיפור שלו הראה לה שאין היא חלקו ולכן הילדים הם תוצר של חטא. זה קשור לגמרא שאומרת שיש קשר בין נדרים למות ילדים.

שבת דף לב/ב

רבי אומר, בעון נדרים, בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה, היא למה יקצף האלהים על קולך, וחבל את מעשה ידיך'. איזה הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

23. אמרה אשתו 'אם כדרך ב"א היו מתים, הייתי אומר צדוק הדין,

24. ועכשיו שמתו מיתה משונה, אין זה בלא עון ספר לי מעשיך,

25. גילה לה המעשה ונתגרשה ממנו,

26. אמרה 'לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה'.

גבורת אשתו

נשים לב שמי שמתעורר להבין את המוזרות זו אשתו. שוב רגישות של אשה. הוא לא שם לב. הוא אולי פרש כל דבר כמקרה כתקלה ארוע נקודתי. אך אשתו יש בה אמונה ובהנחה שהכל מושגח ודברים מוזרים מחייבים פשר.

היא אמיצה מאוד. היא מוכנה לוותר על חיי הנישואין שלה. הסיפור שלו כל כך משכנע אותה שאין היא סבורה שאולי זה נכון אלא בטוח שזו הסיבה. היא מנתקת איתו מגיע ובעצם יכלה להמשיך את חייה גם בלי ילדים. כי הרי לא תוכל לחזור אליו כי הוא כהן והיא גרושה. לא ברור לנו אם היא נישאה שוב אך ברורה לנו ההסתכלות שלה. זה לא חלקי אלא חלקך.

אין לה בעיה לשאת את כאבה על מות אפרוחיה ולהצדיק את הדין אך כאן היא חשה שצריך לברר עמוק יותר. כי זו מיתה משונה. לא די לומר 'דיין האמת' אלא לנסות להבין מהי אותה אמת. היא מוכנה לוותר על בעלה. על נשואין. לא ברור אם תוכל להנשא שוב ולהוליד לא ברור מהו גילה אך שוב יש לה את מידת הצדק והיא מבינה שהוא לא שייך לה.הוא לא חלקה אלא של אחרת. היא שואפת למידת הצדק.

27. הלך ושאל בעירה אמרו לו 'נכפית היא',

28. הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה

29. א"ל אני מקבל מומיה,

30. בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה, סיפר לה מעשה חולדה ובור, אמרה לו עמדתי בבריתי.

31. מיד נתישבה דעתה, ופרו ורבו בבנים ובנכסים,

32. ועליהם הכתוב אומר 'עיני בנאמני ארץ וכו' ע"כ לשון הערוך.

עתה יש אצלו מהפך. עד עכשיו הוא החי את הנאת הרגע. הוא ההולך על הנאתו ולא על עקרונותיו. כאן הוא מקבל את מומיה כי מבין את עומק דינו של ה' את עומק משמעות המילה והבטחה. הוא לא יודע בשלב זה אם אכן החולי הזה הוא דמיוני או ממשי על פניו הוא ממשי ולמרות זאת הוא מבין שהוא חייב בכך. רק אחר כך מתברר לו שהכל היה כאילו.

מהשיחה עם עירה ומשפחתה עולה דבר נורא. היא לא ספרה אף להוריה שהיא מתחזה. כי אז היו אולי הם משכנעים אותה שהנה חלפו שנים והוא הלך ולא ישוב ומילים הם סתם. כדי להסיר ממנה כל לחץ שאולי יקשה לה לעמוד בו היא משימה עצמה שוטה.

אנו רואים כאן שזיווג הוא דבר שלא תמיד תלוי בהתאמה של 100% בתכונות אופי. והפסוק מסיים 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי'. רק כשיש אמון גמור אז יש ישיבה ויציבות. האם הוא גם נאמן?

הוא התייסר והיסורין וכן דברי אשתו הביאוהו להבין את גודל החובה שלו להטיב את דרכו ולמלא התחייבותו ולכן גם הוא נאמן. מן הסיפור עולה חשיבותם של מילים! וכך למדנו בגמרא:

מועד קטן דף יח/א

אמר רבי יוחנן, מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.

מסקנות

האדם הוא כח מדבר. ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללה. וכן האשה נקראת חוה כי היא מחוה ומדברת. ולמה מות? כיון שזה העיקר ואם הדיבור מתקלקל הרי כל המדרגה של האדם מתקלקלת. האיש רואה כל דבר מקוטע אך היא מחברת בין האירועים. ולמה היא נענשת אם הוא חוטא?

אלא זה בא ללמד על האחדות של המשפחה היא תא חי ואי אפשר לנתק שניהם יחד נקראים אדם.

הרבה מסרים עולים מן הסיפור על ערך המילה וההבטחה, של השגחת ה' רחוק מעיני האדם, של ברית ונאמנות בנשואין ולפניהם, של איפוק וריסון היצר, של חסד התלוי או לא תלוי בדבר ועוד. גם עד דומם מקבל כח וכך מסביר רבי חיים שמולביץ [שיחותיו תשל"ב מאמר כ"ו]

'בעצם הנותן אמון בדבר, בעצם נותן לו כח של משפיע וקובע. כך החולדה והבור בעצם הם חסרי כח מעצמם אך נתינת האמון עושה אותם למשפיעים לטובה או לרעה ובעטיים באה הפורענות עליו.'

נשים לב שהבאר שבתחילת הסיפור ממשיך לבור. באר הוא מקור חיים הנותן חיות. אך הבור הוא ריק ולוקח חיים. אם בוגדים בבאר מקבלים בור תחתיות. ועוד למדנו שבכל דבר ה' עושה שליחותו.

האמון במשפחה

אמון נצרך לא רק לקראת הנישואין אלא בתוכם במהלכם. 'וארסתיך לי באמונה' יש צורך בריכוז ואהבה ומסירות זה לזו. איסור 'לא תנאף' יש בו התענינות באחרת תשומת לב בה וזה שובר את הקשר הבלעדי שיש לאדם אל זוגתו. היא השלמתו מאז מקדם ולא אחרת. לכן ענין של 'ולא תתורו' ולכן אמרו חכמים ש'הנואף בעיניו נקרא נואף' וכי מה בכך? אלא כל האהבה והשמחה והתענינות ברעיה ולא באחרת.

בעצם כל דיני המשפחה כל חודש של ציפיה והמתנה וחיכוי ואי מילוי יצר מיידי אלא ציפיה הוא תרגול של האמון הזה וחיזוקו.