ניחום אבלים באופן הראוי

ב"ה                                                    מצות ניחום אבלים

א.הקדמה

 ספר בראשית וקורות חיי אבותינו , הם לנו לעיניים ולדוגמא אישית כיצד  לחיות נכון

וכך אומר הנביא

ספר ישעיה פרק נא  שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְדֹוָד הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם:(ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם

אבל יש לנו דוגמא לחיקוי וללמוד גבוהה עוד יותר מצדיקי האומה, וזהו ללכת בדרכו של הבורא .

וכדברי הגמרא

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד/א

ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו ...להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים ..אף אתה הלבש ערומים , הקדוש ברוך הוא ביקר חולים דכתיב ..אף אתה בקר חולים.  הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים, הקדוש ברוך הוא קבר מתים ...אף אתה קבור מתים:

נברר את מצות ניחום אבלים

ב.האם אין סכנה בכך שלומדים  הלכות אבלות? אולי יש בכך משום עין רעה ועלול לקרות לו חלילה...?

כתב רבי יהודה החסיד לפני 700 שנה שיש ערך מיוחד לעסוק בחלק של התורה שאחרים לא כל כך עוסקים בהם וזה בבחינת העוסק במת מצוה ושכרו גדול מאוד

ספר חסידים - סימן רסא

אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, אהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם.

 כלומר אין לחשוש  כלל.

ספר חסידים - סימן קה

כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה, תדרשנה, לפי שהיא כמת מצוה, ומצוה שאין לה רודפים, רדוף אחרי' לעשותה. שהמצוה מקטרגת ואומרת כמה גרועה אנכי שנתעלמתי מכל וכל:

כמו כן כתבו שאדרבה  ראוי לאדם לחשוב על אחריתו שלא יחיה לנצח ויכתוב צוואה ויעשה חשבון נפש וזו  סגולה לאריכות ימים.

 ג.מה המקור למצוה זו בתורה?

אחר מות אברהם וקבורתו נאמר

ספר בראשית פרק כה

(יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי

 וכפי שראינו בגמרא במסכת סוטה, בא ה' לנחם אותו וכך מביא רש"י בפירושו לפסוק זה.

 אמנם ודאי  החיוב לנו הוא מהפסוק 'ואהבת לרעך כמוך.'

 גם אחר מות יצחק נאמר

ספר בראשית פרק לה (ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:

רש"י על בראשית פרק לה פסוק ט

 ויברך אתו - ברכת אבלים (ב"ר):

ד.האם זו מצוה בפני עצמה או חלק ממצוה אחרת?

רמב"ם יד החזקה הלכות אבל פרק יד

(א) מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:

ה.מה מועיל ומה תורם מעשה הניחום?

למדנו ברמב"ם

רמב"ם יד החזקה הלכות אבל פרק יד

(ז) יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים:

הרי שפעולת הניחום מסייעת הן לאבלים הכואבים, והן פועלת חסד עם המת.

ו.אם מצוה להיות בשמחה תמיד, האם ההליכה לבית האבל לא יכולה לגרום את ההפך?

פעמים רבות אדם חי בריצה מטורפת ואינסופית.

וכן אומר דוד

ספר תהילים פרק צ

(ה) זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף:(ו) בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ:

(ז) כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: (ט) כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה:

(י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה

ספר מסילת ישרים - פרק ב

וְהִנֵּה יִרְמְיָהוּ הָיָה מִתְאוֹנֵן עַל רֹעַ בְּנֵי דוֹרוֹ מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נְגוּעִים בְּנֶגַע הַמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁהָיוּ מַעְלִימִים עֵינֵיהֶם מִמַּעֲשֵֹיהֶם בְּלִי שֶׁיָּשִֹימוּ לֵב לִרְאוֹת מַה הֵם, הַלְהֵעָשֹוֹת אִם לְהֵעָזֵב? וְאָמַר עֲלֵיהֶם (ירמיה ח, ו), "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר וגו', כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה", וְהַיְנוּ, שֶׁהָיוּ רוֹדְפִים וְהוֹלְכִים בִּמְרוּצַת הֶרְגֵּלָם וְדַרְכֵיהֶם מִבְּלִי שֶׁיַּנִּיחוּ זְמַן לְעַצְמָם לְדַקְדֵּק עַל הַמַּעֲשִֹים וְהַדְּרָכִים וְנִמְצָא שֶׁהֵם נוֹפְלִים בְּרָעָה בְּלִי רְאוֹת אוֹתָהּ. וְאוּלָם הִנֵּה זֹאת בֶּאֱמֶת אַחַת מִתַּחְבּוּלוֹת הַיֵּצֶר הָרַע וְעָרְמָתוֹ, לְהַכְבִּיד עֲבוֹדָתוֹ בִּתְמִידוּת עַל לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לָהֶם רֶוַח לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ הֵם הוֹלְכִים. כִּי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאִלּוּלֵי הָיוּ שָֹמִים לִבָּם כִּמְעַט קָט עַל דַּרְכֵיהֶם, וַדַּאי שֶׁמִּיָּד הָיוּ מַתְחִילִים לְהִנָּחֵם מִמַּעֲשֵֹיהֶם וְהָיְתָה הַחֲרָטָה הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בָּהֶם עַד שֶׁהָיוּ עוֹזְבִים הַחֵטְא לְגַמְרֵי.

ספר קהלת פרק ז

(ב) טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל ליבו

אבן עזרא  טוב ללכת - בעבור ראותו מה הוא סוף כל האדם, שהוא המות, ובעודנו חי יתן אל לבו:

כלומר ההליכה אל בית האבל, לא גורמת עצב אלא נותנת רצינות ביחס את החיים, ומעלה את חשיבות ניצול הזמן והחיים לעשיית טוב. האדם לעתים חי בתחושה שאני אחיה תמיד, מה שהיה אתמול יהיה היום ומחר ותמיד, אךך בבואו אל בית האבל , מרגיש הוא כמה חיי האדם שבריריים, והמוות הוא סדר על החיים, וכמה ראוי לנצל כל יום ולחיות בצורה נכונה של  חיים של תורה ושל משמעות.

ז. כיצד הניחום פועל חסד עם המתים?

·         נראה שכיון שמתכנסים אנשים , ומדברים בשבחו של הנפטר, הרי זו סניגוריה גדולה עליו

·         כמו כן  בכך שהאדם הבא לנחם לומד דברים טובים מהסיפורים על הנפטר, הרי הזכות הזו של זיכוי הרבים נזקפת לזכויות של הנפטר

·         וכן לימוד במשניות במעמד זה וכן אמירת הקדיש, הם  נזקפים לזכות הנפטר.

·          בעת הניחום מצדיקים דינו של ה' וכך מחזקים באמונה את כל הנוכחים לקבל גם את הרעה.

ח.מהי הפעולה הראשונה בה מתחילים את תהליך הניחום?

זו השורה שנעשית כבר בבית הקברות וכך לשון הרמבם

רמב"ם יד החזקה הלכות אבל פרק יג

(א)    כיצד מנחמין את האבלים אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין:

ח.1. סעודת הבראה

ספר קצור שו"ע - סימן רה - דין סעודת הבראה:

[א] הָאָבֵל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁלּוֹ. וּמִצְוָה עַל שְׁכֵנָיו שֶׁיִּשְׁלְחוּ לוֹ לַסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה, וְנִקְרֵאת סְעוּדַת הַבְרָאָה, וּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה הִיא בְּבֵיצִים אוֹ עֲדָשִׁים שֶׁהֵן עֲגֻלּוֹת וְאֵין לָהֶם פֶּה, כְּמוֹ הָאָבֵל שֶׁאֵין לוֹ פֶּה, וְאַחַר זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל כָּל מַאֲכָל אֲפִלּוּ בָּשָֹר. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת קְצָת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, כְּדֵי לִשְׁרוֹת הַמַּאֲכָל בְּמֵעָיו, אֲבָל לֹא לְרַוּוֹת. (יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ, אֲפִלּוּ אוֹכֵל כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם):

[ב] אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל בַּיּוֹם עַד הַלַּיְלָה, כֵּיוָן שֶׁעָבַר הַיּוֹם מֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ. וְלָכֵן מִי שֶׁהוּא דָּר יְחִידִי בִּכְפָר וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁלַח לוֹ סְעוּדַת הַבְרָאָה, נָכוֹן שֶׁיִּתְעַנֶּה עַד הַלַּיְלָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַנּוֹת, אֵינוֹ מְחֻיָּב לְצַעֵר אֶת עַצְמוֹ, וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ:

[ג] אִשָּׁה נְשֹוּאָה שֶׁאֵרְעָהּ אֵבֶל, אָסוּר לָהּ לֶאֱכֹל סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ, דְכֵיוָן שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְזוּנָהּ, שֶׁלָּהּ הִיא.

[ד] אִשָּׁה, אֵין לַאֲנָשִׁים לְהַבְרוֹת אוֹתָהּ, אֶלָּא נָשִׁים מַבְרוֹת אוֹתָהּ:

ט.מה מצבו הנפשי של האבל, האם טוב לו שבאים אליו חבריו?

באופן טבעי דומם האבל.  בגלל צערו, אין לו מילים, ומכונס הוא לעצמו. וכך נאמר על אהרן אחר מות שני בניו

ספר ויקרא פרק י

(א)    וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ ...(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְדֹוָד: (ג) ...וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

גם במגילת החורבן יש פסוק

ספר איכה פרק ג (כח) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו

רש"י ישב בדד - מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה. כי נטל עליו - כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה זו:

גם על איוב שסבל מאוד נאמר  שבאו אליו חבריו אך לא דיברו אלא היתה שם שתיקה ממושכת

ספר איוב פרק ב

(יא) וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ:

(יב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה:(יג) וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:

זה שכתוב בגמרא

מסכת ברכות דף ו/ב

אמר רב פפא אגרא דבי טמיא- שתיקותא

[ שכר בית האבלים- שתיקה]

 השתיקה כוללת קבלת דין שמים וגזרת ה' באהבה.

י.מתי יכולים המנחמים לדבר  דבריהם?

אצל איוב  נאמר שאחר המתנה ממושכת

ספר איוב פרק ג

(א) אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ:

(ב) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:(ג) יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר:

למדו מכאן חכמינו וכך אומר הרמב"ם יד החזקה הלכות אבל פרק יג

(ג) האבל מיסב בראש ...ואין המנחמים רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה שנאמר ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו יותר מדאי:

למדנו מכאן שהאבל הוא יפתח בדיבור, אחר שהיה דומם, ואז חבריו ישוחחו עמו.

יא.מה הסיבות שיש להמתין עד שידבר האבל?

א.      כתב הלבוש, שרק אחר שמבטא צערו ומראה כאבו אז התגובה הנכונה  היא לנחמו ולא קודם שביטא צערו.

ב.      ערוך השולחן כתב. ערך הניחום הוא להצדיק דינו של ה', שלא עושה עוולה, ולכן אחר שהאבל הצדיק עליו הדין, אז יפתחו המנחמים.

ג.        הרב שטרנבוך. מצבו הטבעי של האבל זו שתיקה. הוא כאוב.  קשה לו לדבר. לכן רק אחר שהוא מסכים מעט להיפתח ומדבר, אז יתקרבו וישוחחו עמו.

יב. האם מותר להתחיל בשיחה קודם שהתחיל האבל לדבר?

 אכן יש מצבים מביכים. האבל שותק ושותק. ולא יודע שזאת ההלכה, בפרט כשבא רב חשוב לנחם. לכן יש שהתירו למנחמים להתחיל לדבר מכמה סיבות.

 הן משום שבימינו מרבים שיחה על כל מיני דברים ..

 וכן אם האבל התחיל בבוקר מעט לדבר הרי שכל מי שבא משך היום , מותר לו לפתוח בניחום

 כי כל המנחמים  משך היום הם  קבוצה אחת.

מסופר על רבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט זצ"ל, שהיה נוהג כשנכנס לבית האבל לומר בקול את ההלכה הזאת, שאין המנחמים רשאין לנחם עד שידבר האבל, וממילא היה האבל מבין את הרמז והיה פותח תחילה. 

בספר "פאר הדור" מובא  כשהלך לנחם אבלים היה החזון איש לפעמים פותח בדברים ראשון, לפני שהתחיל האבל, כשהבחין איך קשה לאבל לדבר מעוצר יגון ומיראת הכבוד.

 יג.מתי נכון לבקר את האבלים ומתי רצוי שלא?

·         בימי קדם לא היו באים בשלושת הימים הראשונים, כי אז האבל מכונס וכולו בכי. אך בימינו נהגו שמבקרים גם בשלושת הימים הראשונים.

·         לא ראוי לבוא בשעות הצהרים או שעות לילה מאוחרות כי האבל מעוניים גם לנוח.

·         רצוי לבוא בשעות הבוקר אז בדרך כלל אין כמעט מבקרים

 כמו כן ראוי להיות רגיש ולא להטריח את האבל, כלומר אם יש הרבה מנחמים , יש לקצר את הביקור ולא להאריך יתר על המידה.

וכן אם רומז האבל שיסיימו , יחושו זאת ויפרדו.

 ניתן לבוא לנחם גם אחר שהאבל קם מאבלותו כלומר גם אחרי השבעה עד חודש ועל אביו ואמו אפילו עד שנה.

יש לנחם חבר נכרי כך אמרו

שו"ע יורה דעה - סימן שסז  קוברים מתי עובדי כוכבים ומנחמים אבליהם, מפני דרכי שלום:

יד.האם מותר לנחם ביום שבת?

אמרו חכמים

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב/ב

ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.

רש"י בקושי התירו - מפני שמצטער:

משנה ברורה סימן רפז לא יפה עושין אותן שכל ימי השבוע אין הולכין רק בשבת:

 לכן  אם אפשר עדיף לנחם ביום חול. ואם לא היתה לו היכולת, או שניחם גם באמצע השבוע, או אפילו אם יכל אך בפועל לא הגיע, ניתן לבוא לנחם בשבת.

 אך בני אשכנז לא נהגו לנחם בשבת

ערוך השולחן אורח חיים סימן רפז סעיף ג   ואצלינו לא נהגו בניחום אבלים בשבת:

מנהג אשכנז שבערב שבת האבל נכנס לבית הכנסת  לפני אמירת מזמור שיר ליום השבת  ואז אומר הש"ץ " לקראת האבל" ואז הציבור מיסב פניו לאבלים הנכנסים, ואומרים להם 'המקום ינחם אתכם  עם שאר אבלי ציון וירושלים'

טו.במה יש שוני בניחום בשבת מימות החול?

אין אבלות בשבת בפרהסיא. כלומר האבל ממשיך את אבלותו והשבת בכלל השבעה, רק הוא נוהג בדברים שבצנעה כמו תשמיש המיטה ועוד. אבל בדברים גלויים הוא לא נוהג ולכן הוא יושב על כסא רגיל ולומבש בגדים אחרים של שבת.

 גם המנחם לא יאמר כמו ביום חול אלא בשבת יאמר דברים אחרים

וכתב רש"ל (בהגהותיו לטור) וכשמנחם אבלים אומר ביציאתו 'שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא.'

משנה ברורה סימן רפז

 ובנחום אבלים יאמר לו 'שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא'  ויש מקילים דרשאי לומר המקום ינחמך

 טז.האם יש ערך לכך שהאבלים ינחמו ויעודדו זה את זה?

אכן ראוי שהאבלים ינחמו זה את זה.

 וראיות לכך

 על יעקב שחשב הוא וכל משפחתו שבנו יוסף נטרף , כך נאמר

ספר בראשית פרק לז

(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.

 כלומר אף שבניו גם היו אבלים על אחיהם [ לפחות למראית עין]  הם קמו לנחם את אביהם

 וכן ראיה מדוד המלך בעת שמת בנו הראשון מבת שבע נאמר

ספר שמואל ב פרק יב

(יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת:... (כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשתו.

יז. מה כדאי לשוחח בעת הניחום?

זכרונות על המנוח חשובים מאוד לאבל. הוא צמא לשמוע על קרובו.  כדאי גם לרשום דברים אלו ואולי אחר כך יוציאום לאור בספר/חוברת.

כמו כן  אמירתת דברי תורה, לא באריכות, וקישור דבר התורה לנפטר, יש בו ערך גדול.

 ודאי לימוד משניות לרבים, אותיות נשמה, יש לכך ערך גדול לעילוי נשמת הנפטר, וראוי לבחור משניות מתאימות.

 כו כן דברי אמונה על קבלת הדין, אין רע יורד מן השמים, קבלת היסורים באהבה,  משמעות תחית המתים, ערך המעשים הטובים שהם אלו שמלווים את האדם, המשכיות החיים של האדם גם אחר מותו, הגוף נפרד מהנשמה, הגוף כמו בגד אך הנשמה ממשכיה אל העולם הבא מחיל אל חיל. וכן על הערך הגדול של המעשים הטובים שלנו לזיכוי המת ותועלתו הרוחנית במעשי המצות שלנו לעילוי הנשמה.

יח. מה לא לומר לאבל?

אין לומר לאבל ' מה אפשר לעשות, ככה זה בעולם '  אלא לקבל גזרת ה' עד כמה שאפשר באהבה.

 או " לא נורא, יש לכם עוד ילדים"...

כמו כן אין להפוך את הביקור בבית אבל לדיבורים ופטפוטים בטלים, מפגש ריעים וצחוק. זה לא ראוי ולא מכבד.

 אם תרצה, אמור שלום  מחוץ לבית , לחבר שלא ראית אותו זמן רב ואתה שמח בראייתו.

 יט. כיצד לבטא את הצער?

 המנחמים יש עליהם לחוש את הכאב הגדול, ודמעה שלהם חשובה גם לאבל כך חש הוא שותפות אמת בכאבו.

  עם זה אסרה תורה לעשות סריטה בנפש בגוף או לתלוש השיער אין זה מנהג יהודי.

כך נאמר

ספר ויקרא פרק יט (כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם

רש"י  ושרט לנפש - כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:

מה עוד ראוי למנחמים לעשות?

 אם מטה הפרנסה של המשפחה התמוטט יש עליהם להשתדל לגייס כספים להחזקת בני המשפחה.

יש היום קרן 'יחד' שדואגת ליתומים רבים שהוריהם נפטרו.

כ. חינוך למצוות

 ראוי שיקח אדם את בני משפחתו, ילדיו  לנחם כדי לחנך למצוה זו , כמובן במקום שאין טראומה חריפה לנפש הילד. ולהסביר לו במילים המובנות את המשמעות של הניחום והצער. הכוונה לילד מגיל חינוך היינו 6 ומעלה.

בבית האבל ראוי להניח קופת צדקה , ולתרום לה וכן לזכור שצדקה תציל ממות, וזה תפקיד החיים להרבות בחסדים.

כא. צניעות בניחום

ראוי שישבו הנשים לחוד והגברים לחוד.  ובעת שמנחם ניגש לחדר הנשים עומד בכניסה ואומר  דברי ניחום כגון 'מן השמים תנוחמו'

כב. כיצד ראוי לאבל לנהוג?

·         ראוי שיפרסם במודעה את שעות הביקור המתאימות לו כדי שלא יהיה טרחה רבה

·         יבקש עזרה אם צריך בארגון בתאום, במזון וכו. אנשים ישמחו לסייע.

·         מעיקר ההלכה לא נוהגים לתת יד לאבל, אך רבים מהספרדים המנחמים נוהגים ללחוץ את ידו של המנוחם כשנכנסים. מותר להשיב יד ללחיצה זו (ע"פ הרב מ' אליהו זצ"ל, צרור החיים, סעיף צב).

·         אין לאבל לקום מפני אנשים חשובים שבאו אך אפשר לשחות מעט וכך לבטא את הכבוד לנכנס.

·         אם האבל בטעות קם מםני הרב , אין לומר לו 'שב' שיש בזה כביכול  אמירה שתשב באבלך. אלא מסמנים לו שישב.

·         יאמר האבל אמן על דברי המנחמים.

·          ראוי לאבל שיקבל תנחומים וימלא את ליבו בדבריהם המחזקים

·         אנו אומר להם 'שלום' ולא הם אומרים לו 'שלום'.

כג. מה אומרים כשנפרדים מן האבל?

כמה מנהגים. [ ספרדים]  'מן השמים תנוחמו'  או [ תימנים] 'תנוחמו מן השמים'. ומנהג אשכנז לומר 'המקום ינחם אתכם עם אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאוה עוד'.

סיום

מאמינים אנו באמונה שלמה שתהיה תחית המתים. וכך לשון עיקר האמונה  ה13

 (יג) אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נצחים.

 ואז כבר לא יהיה מוות וכדברי הנביא

 ספר ישעיה פרק כה

(ח) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יֱדֹוִד דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְדֹוָד דִּבֵּר:

(ט) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְדֹוָד קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ: