בל תשחית ודרכי ישומו
ב"ה בל תשחית
אנו בימי אלול. ימים של בחינה עצמית. וידועים דברי חכמינו שלא על הכל מכפר יום הכיפורים.
התשובה בין אדם למקום היא שקטה ודיסקרטית אך יש תשובה בין אדם לחברו הן על פגיעה בגופו או בנפשו או בממונו ועל כך אין יום הכיפורים מכפר.המצוה הזו שאנו עסוקים בה היא בין התחום של בין אדם לחברו כגון שהושחת רכוש הזולת ובין בין אדם למקום כגון המשחית רכוש עצמו או רכוש הפקר.
שאלה זו היא בתחומים רבים:
האם כל השחתה של רכוש היא לא בסדר? מה עם שבירת כוס בחופה? והאם כדאי לקחת כוס זולה כדי שנשחית כמה שפחות? ומה עם הפרשת מעשרות לפח? ומה עם הסרת טיח של אמה על אמה מול הפתח? ומה עם קריעת בגד של אבל?
האם השחתת בהמה על ידי שחיטתה ואכילתה אינה השחתה? הרי יכלה להמשיך לחיות?
אם אני עתיר בממון, האם יש בעיה לזרוק חצי לחם שנשאר כי הוא לא כל כך חם וטרי כמו שאני אוהב?
או אם נשאר אור בחדר סתם כך האם יש בעיה?
או ברז דולף , או השארת רכב דולק כמה דקות במקום לכבות אותו ואחר כך להדליק שוב?
[ כשהמצב הכלכלי קשה, חוסכים ומצמצמים אבל בחברת שפע, דווקא שם מחוייבים יותר לשים לב למצוה זו]
א.כבר אדם הראשון מסופר על שיחה בין ה' אליו וכך אומר המדרש
קהלת רבה ז
: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
ב.מה המקור למצוה זו?
ספר דברים פרק כ (יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:(כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:
ג.האם זה איסור מוחלט שיש קדושה מוחלטת לעצים במלחמה? ואם העצים מפריעים לכוח המסתער? ואם העצים משמשים לאוייב ונותנים לו כח לשרוד או מסתור למחבלים? ובכלל למה מצוה זו דוקא בעניני מלחמה הרי היא לא רק בעת המלחמה?
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא/ב ' רק עץ אשר תדע' -זה אילן מאכל, 'כי לא עץ מאכל הוא'- זה אילן סרק, וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה ת"ל 'כי לא עץ מאכל'? להקדים סרק למאכל, יכול אפילו מעולה בדמים? ת"ל 'רק'
ד.מה טעם המצוה?
פירוש הרמב"ן הזהירה תורה: "לא תשחית את עצה" - לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ, אולי יוכלו לה, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם. "כי האדם עץ השדה" הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור". לומר: אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם "אותו תשחית וכרת" - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון: שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף.
כריתת עץ היא המקור של המצוה ולכן בכך יש חומרה מיוחדת.
ה.הנה שאלה שנשאל הרמב"ם ומה יש ללמוד ממנה?
שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קיב
.מה תאמר הדרת יקרת צפירת תפארת כבוד גדולת קדושת מרינו ורבנו, משה אדוננו, הרב הגדול בישראל, המובהק, הפטיש החזק, נר המערבי, דגל הרבנים. ...
בדבר דקל בחצר יהודי מול חומת רשות הרבים קרוב אליה מאד, והוא ארוך וגבוה ונוטה על רשות הרבים. וסמוך לחומת רשות הרבים שממול לו מסגד וחצר מוסלמים. ובימות הסופות והסערות, יש לחשוש לו [=לדקל], שמא ישברוהו הרוחות, ויהרוס את אשר קרוב לו ואת אשר ממולו. ועוד, כל זמן שבו פירות, מיידים בו אבנים, ומתמלאת החצר שהוא נמצא בה מן הרגימה, וכבר הזיקה זאת הרגימה למספר אנשים ופצעתם בראשם ובגופם. המתיר הדין לכרתו [= את הדקל], אף על פי שהוא נושא פרי, בגלל אלו הסיבות המזיקות הצפויות ממנו אם לאו? יורנו הדרתו. ושכרו כפול.
תשובה: מותר לכרתו כשצפוי ממנו אחד מאלו הנזקין. וכן מותר לכרתו כדי להנות ממקומו או מדמי עציו. לפי שהתורה לא אסרה אלא לכרות על דרך ההשחתה לבד, אמר יתעלה" "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). וכתב משה.
ו.סיפור על הרב קוק
מעשה ונזדמן מרן הגאון הראי"ה קוק זצ"ל לזכרון יעקב. אמרו לו לרב: "רבינו, פרדסן פלוני מבני המקום מבקש לעקור פרדסו כדי לבנות עליו בית".
רץ ובא הרב אצל אותו פרדסן ואמר לו: "אילנות אתה מבקש לעקור? לא תהא כזאת בארץ ישראל!".
עמד כל אותו היום ולא הניח לפועלים לפשוט יד באילנות.
אמרו: לא זז משם עד שהבטיחו הפרדסן, שלא יעקור פרדסו. (שבחי הראי"ה)
ז.המותר לכרות ענפי עץ מאכל צורך סיכוך הסוכה?
הרב ישראל מאיר לאו שליט"א
שאלה המותר לקצוץ ענפי עץ פרי לסכך את הסוכה?
1. מותר להשתמש בענפי עצי פרי לצורך סיכוך של סוכה, כשאין אפשרות להשיג לכך עצי סרק. וכמה טעמים לדבר:
א. צורך המצוה עושה לענף יותר מעלה וערך מאשר הפירות.
ב. אין חשש סכנה אם אין עוקרים העץ לחלוטין.
ג. כי הצורך בענפים הוא מיידי ואינו ניתן לדחייה.
ד. התועלת שבענפים ניכרת בעצם השימוש בהם לצורך הסכך.
ה. יש כח לחכמים לבטל חשיבותו ושוויו של חפץ בעת שזקוקים לו, וממילא אין בכריתתו משום בל תשחית.
ו. אין חשש שבכריתה, הנעשית לצורך מצוה, ישתרשו באדם מידות רעות של השחתה והרס.
2. בכריתת ענפי עץ פרי הסוכך מעל גבי סוכה ופוסל אותה בכך, מתקיימים כל הטעמים הנ"ל, למעט הטעם הרביעי. אמנם הדבר מותר בגלל שאר הטעמים (וכל זה כשאין לו מקום אחר נוח לעשות את הסוכה).
ח.יש כמה מצבים בהם מותר לכרות עץ מאכל .הנה סיפור
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא/ב שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי? א"ל ביני גופני קיימי. אמר מכחשי בחמרא כולי האי, למחר אייתי לי מקורייהו:
[ שמואל הרגיש טעם ענבים בתוך פרי התמר , ובגלל זה התיר לעקור את התמרים[ המצויים והזולים] המזיקים את הענבים [ היקרים]
ט.אפשרויות נוספות המתירות עקירה
רמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק ו
(ח) אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים לא אסרה תורה אלא דרך השחתה:
י.למרות ההיתרים כתוב שיש סכנה גדולה לעקור עץ. כמו הסיפור הבא.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כו/א
האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה
ואמר ר' חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא
[ בני נפטר בגלל שקצץ תאנה טרם זמנה]
ולכן כתבו הפוסקים שגם אם מותר לעקור עץ ראוי לעשות זאת על ידי גוי.
יא.שאלו את רבי אריה לוין מאין הוא זכה לרגישות גדולה לכל יצור וחמלה על הכל?
הצדיק רבי אריה לוין וכך הוא מספר: "אחרי תפילת מנחה גדולה יצא רבינו הראי"ה קוק זצ"ל כדרכו בקודש לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת: 'האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו: גדל!, כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה'. - ומסיים רבי אריה - הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בלבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מדת החמלה על כל דבר". ("איש צדיק היה" עמ' 74).
יב.מצוה זו תחומיה רחבים מאוד
רמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק ו (י) ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
יג.ומנמק ספר החינוך
ספר החינוך - מצוה תקכ"ט
ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים...
יד.ויש להוסיף
עין טובה
אנו בנים של אברהם אבינו. עין טובה היתה מידתו. להטיב להרבות שפע, להביא את האור האלוקי ושפעו אל כל יצור. לכן אהבת צדק ותשנא רשע" לכן סנגר על סדום. כל שאיפתו להרבות חיים
לעומת זאת המשחית הוא עושה פעולה הפוכה. הריסת חיים או הריסת פוטנציאל של חיים וההטבה.
אם ה' מעיד על הבריאה " וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" הרי הכל כל כך חשוב וכל חלק קטן של דבר גדול הוא גדול
שותפות- האם אני שותף למפעל?
הענין מתחיל במה חלקי בעולם. אולי נמשיל משל. קבוצת ישראלים מבקרת באכסניה מסויימת. כשיצאו התברר שלא רק חסרות מגבות אלא עוד כמה דברים, כולל מכשיר וידאו. מדוע? כי אם אני רק מבקר וחש לא שייך לאכסניה הזו הרי אני רואה רק את עצמי.
אך אם אני שותף באכסניה , התפתחותה והצלחתה היא חלק ממני , רצון שלי, לא אעלה על הדעת לעשות כן.
טו.צדיקים מראים לנו דוגמא אישית של איכפתיות מכל דבר ההנה דוגמא
תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא/א 'ויותר יעקב לבדו' אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל
ספר בניהו בן יהוידע על חולין דף צא/א הכונה שהם מחמירין על עצמן שלא לגזול אפילו דבר מועט דלא קפידי אינשי עליה, כגון ליקח קיסם מן אגודה של עצים וכיוצא בזה כי נחשב אצלם דבר זה לגזל, ולכן הם מייקרים ממונם בביתם שלא לאבד אפילו דבר מועט כהא דחזר על פכים קטנים שאין נחשבים לכלום לפי עושרו כדי ללמד את בניו ובני ביתו שלא יזלזלו בגזל שהוא דבר מועט דלא קפדי אינשי עליה בראותם שהממון חשוב אצל בעליו דאפילו שהוא עשיר גדול סיכן עצמו לחזור לבדו להביא פכין קטנים דאין חשובין כלום לפי עשרו, ולכן גם הם יהיו נזהרים בגזל אפילו בדבר מועט ליקח קסם מאגודה של עצים ולא יהיו מורין היתר לומר אין זה חשוב אצל בעליו כלום:
[ לעומת זאת בסדום גזלו ..רק שווה פרוטה ועוד ועוד...]
טז.כמה נקודות מוצא או הנחות יסוד בבואנו לטפל בסוגיה זו
א. התורה מחנכת לאיכפתיות ואחריות לכל התחומים ולכל מדרגות החיים כאשר יש הבדלי חשיבות. כך אדם מצווה על שמירת חייו, וחיי זולתו, ואחר כך איכפתיות לבעלי החיים, שלו ושל זולתו, כמו מצות השבת אבדה וצער בעלי חיים, וכן אכפתיות לרכושו של הזולת, השבת אבדה וכו
החידוש הוא שיש כאן אכפתיות לרכוש של האדם עצמו. ומדוע כל זה?[ ]
כי הרכוש של האדם מקושר הוא אליו ופגיעה ברכוש הוא פגיעה באדם
ב. כל ברוא לא לחינם נברא. כל חפץ יש לו ערך ותפקיד. לכן אין רשות לפגוע בו.
יז.וכך אומרת המשנה מסכת אבות פרק ד
(ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקום
ספר השל"ה הקדוש - שער האותיות - אות ה' הלל (ז)
ורבותינו זכרונם לברכה (ברכות נ, ב) הפליגו באיסור בזיון אוכלים שהם צומח המתגדל מהדומם, על כן איסור הוא לשלוח יד בשום דבר בעולם אם לא לכבודו. וכן כתב מהרמ"ק בתומר דבורה וזה לשונו, לא יבזה שום נמצא מהנמצאים שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעלי חיים אלא לצורך,
יח. כאשר אדם משחית דבר לצורך חשוב- אין זה איסור
למשל צורך קנס.
. משנה מסכת מדות פרק א
(ב) אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר, וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקִין לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, אוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ. נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, חוֹבְטוֹ בְמַקְלוֹ. ורְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׁרוֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה, קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל מִשְׁמָרוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת אֲחִי אִמָּא יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ אֶת כְּסוּתוֹ:
תפארת ישראל /יכין/ על מסכת מדות פרק א משנה ב
דנ"ל דכל שהוא משום קנסא, הו"ל כלצורך אדם, דאין בו משום בל תשחית [כשבת ק"א ב' וחולין פ"ה ב'] , תדע דהרי גם ההורג בהמה שלא לצורך עובר משום בל תשחית [כחולין ד"ז ב'] , ואפי' לגרום לה טריפות אסור מה"ט [כרש"י מ"ז די"א א'] ואפילו הכי קאמר שאול המלך [שמואל א' י"א פ"ז] ככה יעשה לבקרו
יט.לצורך מצוה או לצורך חינוכי – מותר
אם ההשחתה נעשית לשם סיבה חשובה, אזי אין זו השחתה והדבר מותר. למשל, ידוע המנהג שהחתן שובר כוס מתחת לחופה, כדי שגם בעת השמחה לא יישכח הצער על חורבן בית המקדש. כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חשובה של הזכרת בית המקדש, אין הדבר נחשב להשחתה אסורה (עיין ברכות לא, א; שו"ע או"ח תקס, ב ברמ"א). כן אבלים מצווים לקרוע על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא חובה עליהם להזדהות עם השבר והאבדה הגדולה, ולהביע את צערם בקריעת הבגד. ואף-על-פי-כן, אסור לאבל לקרוע על המת יותר מדיי בגדים, שכן יש בזה איסור "בל תשחית" (ב"ק צא, ב). אבל על תלמידי חכמים גדולים ביותר, מותר לקרוע אפילו כמה וכמה בגדים. וכן מסופר על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינא שלושה עשר בגדי משי. היינו שבכל פעם, לאחר שהחליף את הבגד הקרוע בבגד שלם, חזר ונזכר במיתתו של רבי חנינא ושוב נצטער וחזר וקרע את בגדו. (מו"ק כד, א; תוס' ב"ק צא, ב, 'עובר').
כן מסופר בתלמוד (שבת קה, ב), על אחד מגדולי האמוראים שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון, הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה המעשה שעשו חמור. בזה רצה לומר להם, כביכול, "הכל אינו שווה אם אתם עושים דבר שלילי שכזה". אלא שבכל זאת, כיוון שבאמת לא כעס ולא איבד את השליטה על עצמו, דקדק להיזהר שלא לשבור כלי שיש ממנו תועלת, ולכן לקח כלי שממילא עמד להישבר ואותו השליך לארץ, ואף שגם בזה יש השחתה מסוימת, מכל מקום כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין זה נחשב כהשחתה אלא כפעולה חינוכית מתקנת, ולכן אין בזה איסור 2 .
אם רואה בזבוז אצל רכוש חברו חשמל דולק או מים זורמים יש בכך השבת אבדה וראוי למנוע.
כ. הקפדה על השחתת מזון
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כד/ב
רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא אמר שמע מינה איכא שבעא בעלמא יהיב עיניה הוה כפנא אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה מר דשכיח קמיה ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא עשייה ונפק לשוקא חזא כנופיא אמר להו מאי האי אמרו ליה אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן אמר שמע מינה כפנא בעלמא אמר ליה לשמעיה שלוף לי מסאניי שלף ליה חד מסאנא ואתא מיטרא
כא.בזבוז הרי הוא השחתה
ספר שערי תשובה השער השלישי - אות פב
הֻזְהַרְנוּ בָזֶה שֶׁלֹּא לְפַזֵּר מָמוֹן לָרִיק אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְרוּטָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ק צ"א, ב) הַמְקָרֵעַ עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּי, לוֹקֶה,... וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות מד, א) לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי - בוֹרוֹ וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לוֹ.
ולכן אם יש לך בגדים ללא צורך חשוב לשלוח ליד שניה ולא לזרוק
וכן מזון. ואכן יש ארגון 'משולחן לשולחן' שאוסף מזון מאולמי שמחות ומחלק לעניים זה נפלא.
ובבית שלנו יש לתכנן נכון לא להכין סתם הרבה
היום שיש מקרר ומקפיא ניתן להקפיא שיירי מרק או לחם ובעת מצוא להוציא ולהשתמש
יש לעתים דחף לזורק למשל לקראת פסח נקיונות. לא רק מזון אלא כל מיני חפצים. "אצבע קלה על ההדק" וזה לא נכון כי כמו שיש מצוה לעשות סדר פסח מהודר כך יש מצוה שלא להשחית רכוש או מזון.
כב.ביזוי אוכלים
אוכל יש לנהוג בו כבוד ובפרט לחם. השלכת סוכריות על חתן מותרת רק אם יש עטיפה ולא יבואו לדרוך עליהם
אך זריקת דברים שעלולים להתבזות אסורה
הייתי בחתונה והשליכו תוך כדי ריקודים סוערים סוכריות. לא בסדר כי אי אפשר לקחת והם נרמסו ברגל גסה
כמו כן אל תקח לצלחת שפע של אוכל יותר ממה שאתה תאכל כי אתה גורם להשחתה. כך למשל באולם שמחות או מלון , יש צלחות בקוטר של 30 ס"מ אך אינן מספיקות כי ממלאים וממלאים.
כג.המשחית- מביא עוני על עצמו
שו"ע אורח חיים - סימן קפ
(ד) אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה/ב אמר אביי מריש הוה אמינא האי דכנשי נשווראה משום מנקירותא
אמר לי מר משום דקשי לעניותא
ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא ולא הוה יכיל ליה דקא זהיר אנשוורא טובא
יומא חד כרך ליפתא איבלי אמר השתא ודאי נפל בידאי
בתר דאכיל אייתי מרא עקרינהו ליבלי שדינהו לנהרא
שמעיה דקאמר ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה
רש"י חולין דף קה/ב
דכנשי נשווראה - שמכבדין פירורי אוכלין מן הבית:מנקירותא - לנקר הבית נקיון:
מהדר אבתריה שרא דעניותא - שר הממונה על העניות היה רודף ללוכדו ולהביאו לידי עניות:איבלי - על עשבים שבאפר:
נפל לידאי - שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהו למדרס רגלים ואלכדנו בכך:שמעיה - ההוא גברא לההוא שרא:
דקאמר ווי דאפקיה מביתיה - הוציאני זה ממקום מנוחתי:
משמע שיש שר שגורם עניות
כד. המדינה לשם עצירת הפלישה הבדווית ריססה רעל השטחים שלהם האם היה מותר?
פסק דין חשוב שניתן ביום כז בניסן התשס"ז (15.4.2007), שדן בחוקיותו ובחוקתיותו של ריסוס בחומר הדברה מן האוויר להשמדת יבולים חקלאיים שנזרעו שלא כדין על ידי בדווים שפלשו שלא כדין לאדמות מדינה בנגב[1]. עתירתם של המתנגדים למעשה זה של השלטונות התקבלה מטעמים שונים:
א. השופט סלים ג'וברן קבע כי פעולות הריסוס שבוצעו על ידי המדינה נעשו בחוסר סמכות, משום שסמכות המדינה לסלק פולשים מקרקעותיה אינה כוללת סמכות לרסס יבולים חקלאיים של התושבים הבדווים בנגב, ומשום שנעשה שימוש בחומר ריסוס שלא אושר על ידי הרשות המוסמכת - משרד החקלאות. כמו כן, קבע השופט כי נוכח הסיכון הנשקף מחומר הריסוס שהשתמשה בו המדינה, כעולה מהוראות השימוש והאזהרה המופיעות על גבי מיכלי חומר הריסוס, יש חשש שיגרמו פעולות הריסוס האמורות נזק לחיי בני אדם הגרים בסביבה שרוססה ולבריאותם.
ב. השופטת עדנה ארבל הגיעה למסקנה שיש למדינה סמכות, במסגרת זכותה וחובתה לפנות פולשים מאדמות מדינה, לנקוט מגוון אמצעים, כולל השמדת יבולים. ואולם בסיום ניתוח חוקתי, הכריעה כי ריסוס מן האוויר אינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה שב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", משום שאין זו פעולה מידתית, אלא פעולה הפוגעת בזכויות החוקתיות של האזרחים הבדווים לשלמות גופם ולבריאותם ולכבודם. השופטת מרים נאור הצטרפה לדעתה של השופטת ארבל.
בכל פסק הדין, אין זכר לדברים האמורים בפרשתנו, העוסקת בנושא דומה וקרוב של פגיעה בצומח לצורך השגת יעד של המדינה. אני ער לעובדה שבפסק הדין הזה עמדה שאלה מורכבת יותר, עקב הנזק הבריאותי שנחשפו אליו כל מי שנמצאו סמוך למקום הריסוס, וכן פגיעה בכבוד הבדווים, אך עדיין עומדת בעינה התמיהה על היעדר התייחסות לעניין שעסקנו בו כאן, ולמשפט העברי בכלל, בעת דיון בבתי המשפט בסוגיה חוקתית מסוג זה במדינת ישראל, שערכיה על פי "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הם ערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית.
[1] בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל.