בבית הספר היסודי הייתי תלמיד טוב, אך לא מצטיין בדרך כלל. בכל סוף שליש שנה, נמסרה לידי תעודת ציונים עם שורת המקצועות הנלמדים, חשבון, עברית, טבע, ועוד.. ולידם ניתן הציון, שהיה בד"כ טוב או כמעט טוב ולעיתים גם טוב מאד. חייתי בשלום עם תעודת הציונים הז, אך פחות מזה, היה נחשב לתקלה שיש לתקנה במהירות. המקצוע ציור אף צוין לעיתים בציון "מצויין". מסיבה שאיני מבין, החשיבה אותי המורה לציור לעילוי בנושא זה.

את הרשימה כולה סגר מקצוע המוסיקה ולידו התנוסס כדגל שחור, הציון "לא מספיק". משום מה לא הצלחתי לעמוד, בלשון המעטה, בדרישות המורים למוסיקה, להגשת סיכומים, שכללו בעיקר פרטים משעממים על חייהם של המלחינים הגדולים ומושגים מעולם המוסיקה הקלאסית. את רב הסיכומים העתיקו, פחות או יותר, תלמידי הכיתה, מהאנציקלופדיה "מכלול" שהייתה באותם ימים "אביזר חובה" כמעט בכל בית. אנציקלופדיה שמסרה בעיקר תיאור תמציתי ושטחי של המינוחים. כך שנראה לי מוזר וחסר תכלית, להגיש למורה למוסיקה מיידי שבוע את מה שנראה לי כ"סיכום של סיכום". לא עזרו כל תחנוניה של אימי ש"אספק את הסחורה" וגם לא השיחות עם המורות המחנכות  שהיו לי, כולן נשים ומורות שאילהן אני חב חוב שאין בידי לפורעו (שהרי לקרוא ולכתוב לפחות, אני יודע). גם כל ההסברים למורה למוסיקה ש"הילד מנגן על פסנתר" ו"מתעניין באומנות", לא שכנעו.

יחסי למוסיקה בכלל ולמוסיקה קלאסית בפרט, "שלילי ולא תרבותי", פסק המורה והציון "לא מספיק" המשיך והתנוסס בסוף רשימת הציונים מידי שליש ובכל שנה. במאמץ על, פעלה אסתר, המחנכת שלי באותם ימים, לסילוקו של הציון המביש מתעודת הגמר של בית הספר. כך שבשורת הציונים של התעודה, שניתנה בסוף כיתה ח', עמד המקצוע האחרון ברשימה, מוסיקה, עם מקום ריק לידו ובכך הצילה אותי ממה שנראה אז, כבזיון גדול.

אז מהיכן למדתי בכל זאת ?.

מידי שבוע, בשעת אחר הצהריים, הייתה לי פגישה מעניינת עם מורה מסוג אחר. בערוץ הטלויזיה היחיד של אותן שנים, בצבעי שחור לבן וחליפה מגוהצת היטב כשמטפחת לבנה מבצבצת מכיסו, עמד המורה ליאונרד ברנשטיין. מורה מעולה למוסיקה, שהיה במקרה גם המנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק. תכניתו של ברנשטיין נפתחה במראה עשרות ילדים הנדחקים לכניסת אולם ה"קרנגי הול" בניו-יורק, מקום משכנה של אחת מהתזמורות הגדולות בעולם. ברנשטיין, בשפה פשוטה וברורה, וללא הטרדה יתרה במינוחים מיותרים, נתן מבוא מרתק ומקיף ליצירותיהם של גדולי המלחינים. הוא מעולם לא הטריד איש מתלמידיו בשאלות כמו, "באיזה סולם נכתבה הסימפוניה הבלתי גמורה?",ו "מהי קווינטה קטנה?" ותאריכי לידה של מלחינים מעולם לא הוחשבו. הוא דיבר בעיקר על הומור, אהבה שמחה, עצב, הציג את כלי התזמורת ומעט סיפורים על יוצרי היצירות, המלחינים. כל זאת בליווי דוגמאות, שניתנו תוך נגינה על פסנתר או בעזרת התזמורת המצוינת, שנגניה התייחסו ברצינות יתרה למאזיניה הצעירים. בכל הדגמה, נראה ברנשטיין, מנצל את מיטב כישרונו, מקפץ בהתלהבות אופיינית על בימת המנצח הקטנה, תוך שהוא מפיק מכל יצירה את המיטב. לאט לאט, נארגה בפני תמונה היכרות ראשונית אך משמעותיתשל המוסיקה, מיצירותיו של באך ועד הקונצ'רטו לתזמורת של ברטוק, מהחמישית של בטהובן ועד לסימפוניה ה"קלאסית" של פרוקופייב. לליאונדד ברנשטיין אני חב יותר מכל את אהבתי למוסיקה.

פרט לכך שהיה מגדולי המנצחים, מחשובי המלחינים במאה העשרים ומורה דגול, היה ברנשטיין גם ציוני נלהב וידיד גדול של ישראל. ליאונרד ברנשטיין נהג להופיע בקביעות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בישראל ומחוצה לה וחלק מיצירותיו כמלחין, אף עוסק בנושאים הקשורים בתרבות ישראל ובמדינת ישראל המתחדשת. לצערי, מדינת ישראל שוכחת את גיבוריה לעיתים, איש בישראל לא טרח להנציח, את אחד מגדולי בניו של העם היהודי,  לא במצבה, לא בכיכר ואפילו לא בשם רחוב, שהרי יש לנו בישראל עסקנים ופוליטיקאים לרב שיש להנציחם. אני מודה לך לני על כל דקה של שיעור, על כך שטרחת והצגת לי ולעולם את יצירותיו של המלחין גוסטב מאהלר ועל אינספור הקלטות מצוינות, שמיעוטן מוצגות גם באתר זה.

אני מתנצל בפני מורי האחרים, על שאולי הייתי לא קשוב, עז פנים וחוצפן. אך לצערי שעממתם מאד, לא עסקתם בעיקר, שהוא האזנה והערכה למוסיקה איכותית. למאזין הרגיל אין כל חשיבות באיזה סולם נכתב קונצ'רטו כלשהו לכינור או כמה קונצ'רטי לכינור כתב ויואלדי. גם העובדה שהסימפוניה התשיעית של בטהובן נכתבה ע"י אדם חירש לחלוטין, היא לא יותר ממעניינת ואינה מעלה או מורידה מערכה של יצירה זו. האזנה למוסיקה איכותית אינה שמורה למשכילים בלבד ואינה מצריכה כל ידע, נסיון או מיומנות מיוחדת. איני מאמין גם למחקרים המופיעים בשנים האחרונות, באשר להתפתחות השכלית המואצת (בעיקר של תינוקות) כתוצאה מהאזנה למוסיקה כזאת. כל שנדרש בעיני,הוא להכיר להאזין וליהנות.

אבישי שור